רק רפיסות עקבית ואי הבנה מוחלטת באורחות האסלאם בכלל והמזרח התיכון בפרט, הביאו את הגדולה שבמעצמות לסיטואציה שבה כל פעולה שתינקט על ידה, תקיפה או הבלגה בעקבות מתקפת הנשק הכימי בסוריה, תבייש ותשפיל את ארה"בעד עפר. באותו הקשר ממש, קשה שלא להיזכר בדברים שנאמרו לפני שנים רבות על ידי השאה הפרסי שהגדיר את הדמוקרטיה הגדולה בעולם, כ"ענק נכה."

בדיוק כפי שהקפיד לעשות באדיקות לאורך כל שנות כהונתו, גם את המשבר הנוכחי מנהל הנשיא אובמה בשלומיאליות מדאיגה. החוקה האמריקאית אינה מחייבת כלל את הנשיא, המפקד העליון של הכוחות המזוינים, לקבל מראש את אישור בתי הנבחרים לצאת לפעולה התקפית. הנשיא יכול לעשות זאת בדיעבד עד חודשיים לאחר מעשה.

אך לא הנשיא אובמה יעשה מעשה כזה. את הליכתו לקונגרס עשה כשהוא שעון על כתפיהם של שר ההגנה הייגל וראש המטות המשולבים/הרמטכ"ל מרטין דמפסי. שני אלה כך מתקבל הרושם, נבראו ממש בצלמו וברוחו של הבוס שלהם.

שר ההגנה הייגל ניחן ביכולת מילולית ובנוכחות מנהיגותית כשל פקיד מס הכנסה בעיירה נידחת. הרמטכ"ל דמפסי בחר בחודשים האחרונים לפרסם אמירות מביכות למדי. כך למשל שלח זריקת עידוד לאומה האיראנית, כשהכריז שלישראל אין יכולת צבאית להתמודד לבדה עם הבעיה האיראנית. זאת עוד, רק החלו להפציע ניצני העימות הנוכחי והרמטכ"ל דמפסי, טרח להודיע בראש חוצות כי אין לו תקציב לבצע תקיפה בסוריה.

עצם ההליכה לקונגרס כמוה כהליכה על חבל דק, משום שבהחלט יתכן שהקונגרס ידחה את בקשת הנשיא. אגב, חלק מהמתנגדים בקונגרס מבססים את התנגדותם על הטעם ההפוך,  לדעתם אין די בתכנית התקיפה המצומצמת של הנשיא ויש להרחיבה ולהביא לקץ שלטון הנשיא אסד.

לאור התנהלות הנשיא והמחלוקת שיש לו עם כמה מיועציו הבכירים ביותר, לרבות שר החוץ, דומה שהנשיא אובמה בעצם מייחל שהקונגרס ידחה את הצעתו לתקוף בסוריה, וכך מבחינתו ולהבנתו, יזכה לאתנחתא קצרה. לכך בדיוק מייחל גם הנשיא הסורי, שיראה בסירוב הקונגרס לנשיא אובמה סוג של ניצחון וזריקת מרץ עוצמתית במיוחד.

גם אם בסבב הנוכחי לא יתקפו האמריקנים כלל, גם אם יתקפו בעצימות נמוכה (קרי יופצץ בעיקר נדל"ן נטוש), כך או כך, יצא אז הנשיא הסורי וידו על העליונה,  ויחוש חופשי הרבה יותר להמשיך ולקטול בבני עמו וביתר עוצמה.  כל מעורבות אמריקאית עתידית תחייב כוחות בהיקפים וברמת מעורבות רבה הרבה יותר מאלו שיועדו/הוקצו לתקיפה הנוכחית.

בכך טמון עיקר הנזק מההתנהלות האמריקנית הנוכחית, שכן תקיפה בסבבים הבאים תחייב עוצמות  גדולות בהרבה, שפוטנציאל הנפיצות שלהם יהיה גדול הרבה יותר והדברים מתייחסים בראש ובראשונה לישראל.

בטהרן ובפיונגיאנג מבינים כבר עתה שדרישות או איומים אמריקנים הינם ריקים מתוכן וחסרי שיניים. לכן איש לא יופתע כאשר ההתרסות והזלזול המופגן בארה"ב ילכו ויתעצמו.

גם בירושלים מבינים עתה טוב מתמיד, שהבעיה האיראנית מונחת עתה לפתחנו ובעצם יש לומר, לפתחנו בלבד.