"צל הימים": מסע ההפתעות שמזמנת לנו האהבה

בחור עשיר פוגש בחורה, הוא מחזר אחריה והם מתחתנים. הם מאושרים. היא נהיית חולה ומצבה מחמיר. "צל הימים" על-פי הרומן הנודע של בוריס ויאן, הוא סיפור אהבה סוריאליסטי בלי הפי-אנד, אבל עם קריצה עדינה לחיים

Print Friendly

[rating=3]

צופים ראו הוזהרתם – זהו מסע סוריאליסטי, שבוודאי ידהים אתכם מבחינה חזותית. אבל קיימת גם סבירות גבוהה, שתצאו מהסרט ותרגישו שחוויתם מנת יתר של אפקטים ויזואליים. הבמאי מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול", "מדעי החלום") לא מתבייש להשתמש בתחבולות אנלוגיות משעשעות בסרטו החדש "צל הימים". הסרט הוא עיבוד יצירתי ביותר, אם כי לעיתים מתיש, לרומן של בוריס ויאן, שנכתב לאחר מלחמת העולם השנייה.

בצרפתית זה נשמע יותר מצחיק. "צל הימים". התמונות באדיבות קולנוע לב

הספר, שהיה לרב מכר בצרפת של שנת 1947, עשה עלייה לארץ רק בשנת 1987 (הוצאת הקיבוץ המאוחד). אנשים שקראו אותו לפני עשור, או אפילו לפני 50 שנים, בוודאי לא שוכחים אותו, כיוון שהדימויים נצרבים בזיכרון לנצח. הסיפור פשוט לחלוטין: בחור פוגש בחורה. הוא מחזר אחריה והם מתחתנים. הם מאושרים. היא נהיית חולה ומצבה מחמיר. בעצם, זה סיפור אהבה.

אמנם כל השחקנים המלוהקים לסרט אינם צעירים כמו בסיפור, אך הם מלאי אנרגיה נמרצת, והאווירה עשירה באינספור ריקודים, קפיצות והתעופפויות. לדוברי הצרפתית יש גם אינספור משחקי מילים המקבלים חיזוק חזותי מלא הומור. מכיוון שגונדרי לא יכול היה לדמות את כל פאריז למראה של שנת 1950, אנו רואים את פאריז של היום במבט רטרו – אם זה בבגדים או באביזרים נוספים. ההימור עובד ואמין לחלוטין.

גונדרי בנה יקום חלופי מלא הפתעות, עשיר בעיצוב צרפתי מענג. אליו מצטרף צוות צרפתי מענג גם הוא: קולין העשיר (רומן דוריס, "שובר לבבות") ומשרתו הנאמן, ניקולא (עומאר סאי, "מחוברים לחיים"). החבר הכי טוב של קולין, צ'יק (גד אלמליח, "בחורה זהב"), שלא מצליח להחזיק עצמו בכל פעם שהוא רואה ספר או מחווה לפילוסוף ז'אן סול-פארטרה. מסירותו לפילוסוף חסרת גבולות, עד כדי התמכרות לאיסוף אביזרים העוסקים ב"אינטלקטואליה". חברתו של צ'יק, אליס (אעיסה מאיגה, "מחבואים"), חושבת שיש יותר מפילוסופיה בחיים.

לבסוף, יש את קלואי (אודרי טאטו, "אמלי"), אהובתו של קולין. הם מתאהבים בנשיקה הראשונה. הכומר שלהם מחתן אותם, ומאחל להם שלא יצטרכו לעבוד בשביל להתקיים.

יש מספר סצנות שקצת חוזרות על עצמן, אך רוב הדימויים בעלי מטרה: המרת הפרוזה של ויאן לשפה קולנועית (צלופחים היוצאים מברז הכיור), ואף לעיסתם לשלב נוסף – רגשות של אנשים. חלק מהצופים בוודאי יתעייפו בשלב זה מהגודש, אך מצד אחר, עודף יצירתיות יכולה היתה להיות קשה יותר לצפייה אם הכל היה נעשה באמצעות מחשב ועוד בתלת מימד.

אין סקס, יש אהבה וחברות. רומן דוריס ואודרי טאטו. באדיבות קולנוע לב

אין סקס בסרט, אבל יש הרבה אהבה וחברות. הכסף מהווה מגבלה בשלב מסוים להתפתחות האהבה, וכשזה נגמר, גם נגמר הצבע. הסרט מעביר הרבה סימבוליות במגוון אמצעים, כמו למשל, כשמצבה של קלואי מחמיר, הצבע מתחלף לשחור-לבן וכך גם רמת החיים של הזוג המאושר. לאורך העלילה מתנגנת ברקע הרבה מוזיקת ג'אז מארצות הברית של תקופת ההתרחשות.

"צל הימים" אינו מסתיים באופן אופטימי כמו סרט הוליוודי קלאסי, אלא מרמז גם על הסבל בחיים. כל אדם המתחיל לראות את הסרט בוודאי יהיה שמח, משועשע ומאושר כבר בסצנת הפתיחה, אך צפו להמרה במצב רוחכם עד סוף הסרט, סביר להניח מלנכוליה עגומה, עם קריצה עדינה לחיים.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.