צלם עיתונות – ספק הדם והאש

צלם עיתונות הוא נרקומן של עבודה קשה ומסוכנת. הוא רוצה לנצח את המתחרים ולשם כך, מוכן לפעמים לקחת סיכונים לא סבירים. חוץ מזה הוא סוחב ציוד כבד, צועד קילומטרים, מטפס על ג'בלאות ועל הדרך מחליף עדשות במצלמה. אגב, לא רק כשהוא גבר, הוא סובל מקנאת פין. מסע כומתה קטן עליו, אז דחילק – קצת פרגון!

Print Friendly

קאובויס עירוניים - צלמים בפעולה - צילום: עמית מנדלזון

אני צלם עיתונות. הזונה של המערכת. התפקיד שלי הוא להביא לציבור את מה שמושך אותו יותר מכל (למרות שהוא לעולם לא יודה בכך): דם ואש ותמרות עשן. צלמי עיתונות אינם כתבים. הם לא משחקים במילים מול המסך והמשחק שלהם הרבה יותר מסוכן. המלחמה שלהם היא על מי יקח את התמונה הטובה ביותר (שאולי מישהו ירצה לקנות). לצורך כך צריך להיות חצי מטורף. בלי פחד גבהים ובלי דמיון, כדי לא להקלע חלילה למחשבות בנוסח "מה יכול לקרות אם…".

התמונות שלנו הן אלו שתמשוכנה קוראים, אבל את השם שלנו יזכרו אולי רק הקולגות שלנו. בניגוד לעיתונאים שיכולים להסתפק בליקוט מידע טלפוני, אנחנו נצטרך לשרך את רגלינו בכל שעות היום והלילה לאירועים שונים ומשונים שלא תמיד נכנסים לרשימת הבילויים הנחשקת שלנו. אנחנו סוחבים ציוד שעולה הון ונאלצים לעיתים קרובות להתקוטט עם המשטרה והרשויות וגם עם כל טמבל שיש לו טלפון סלולרי.

צלמים בהפגנה – אין עשן בלי אש – צילום: עמית מנדלזון

האמת היא שאנחנו ניתנים לתמרון, אבל אנחנו יודעים זאת כי אנחנו בהחלט מודעים לדרישת הציבור והעורכים שלנו.

זה לא ממש מפתיע שבהפגנה שקטה פתאום שולף מישהו זיקוק תאורה ומצית אותו. הוא יודע שתוך שניות יעוטו עליו כל הצלמים שבמקום, כי צילומים עם אש הולכים יופי בעיתון. זה נכון וזה פטתי לראות אותנו עטים על כל ניצוץ. וקצת עצוב לחשוב שבעצם מתמרנים אותנו.

אבל קיבינימט, זה מה שהעורך רוצה כי זה מה שהקוראים אוהבים עכשיו. כל מה שנשאר לעשות זה להפוך קצת עשן למדורה אמיתית. מהזווית המתאימה, עם הציוד המתאים, הכל אפשרי.

הסולם מהבית – צילום: עמית מנדלזון

צילום עיתונאי הוא עניין של העזה ומרפקים, ולא מזיק תחכום. כשיש ציוד יעיל (לא בהכרח הכי יקר), הרבה חוצפה ותושיה בשטח, ולפעמים גם הכנה מראש, יש גם תמונה.

אמנם מבחינת המיקום, כולנו מתחילים מאותה נקודת מוצא אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה "תמונה כמו של כולם". אז בשביל כבוד צריך לעבוד וכשיש גם תושיה ולפעמים חוצפה, זה בטח לא מזיק. כבר ראיתי צלמים שמגיעים לאירוע עם סולם, כדי להשיג את אפקט הגובה המקנה לתצלום יתרון משמעותי לעומת צילומים בגובה העין. נכון שיש דרכים פחות מסוכנות שלא מחייבות תכונות של חתול, אבל הן גם מצמצמות את יכולת השליטה בתוצר הסופי.

טור דה פראנס 2008 : הטור יוצא דרך מארסיי. הצלמים מתפרשים לאורך הנמל כדי לצלם את לאנס ארמסטרונג, אבל יש כאלה שמגדילים לעשות, גם במחיר יקר.

מה לא עושים כדי לצלם את לאנס ארמסטרונג – צילום: עמית מנדלזון

אז אמרנו כבר שהצלם צריך להיות חוצפן, נועז, סבל ולוקח סיכונים, אבל הכישורים האלה לא תמיד מספיקים. קחו למשל הפגנה הצועדת לאורך מסלול של קילומטרים. בעוד שהמפגינים צועדים להם בנחת, אנחנו הצלמים הולכים הלוך ושוב לאורך המצעד כדי לקלוט עוד סצינה יוצאת דופן. כדי לא לפספס את השוט של ההפגנה. אבל, אנחנו נרקומנים. אם אחרי רגע נשמע על תאונה או נסיון רצח, אתם יכולים לסמוך עלינו שאיכשהו נגיע לשם, גם בשארית כוחותינו.

פתרון אפשרי לבעית הניידות – צילום: עמית מנדלזון

מרפקים הם מצרך חיוני לצלם אלא שמרפקים לא קונים בשום חנות  ולא כל אחד יודע לדחוף או יכול לדחוף. לבעיה זו יש פתרונות טכניים רבים אבל אף אחד מהם לא מתאים לבעל גובה ממוצע ומטה. צלם שמחפש תמונה טובה לא עושה הנחות לאף אחד, במלחמה כמו במלחמה כולם אויבים,

גובה – יתרון יחסי באירועים מרובי צלמים – צילום: עמית מנדלזון
זה לא קל תאמינו לי – צילום: עמית מנדלזון

בטח ראיתם את כל אותם צלמים מצויידים היטב בעדשות מסיביות ומצלמות עם סוללת ענק. אתם יכולים להשוות אותם לאדם בגיל המעבר שחייב הארלי דוידסון ענק בין הרגליים כדי להרגיש גבר. לצלמים יש קנאת פין (תקראו לזה קנאת העדשה עם תרצו). אני אישית גמרתי לסחוב מטען עודף. זה הורס את הגב, הופך את הצלם לבלתי יציב בעליל כשהוא בחיפוש אחר עמדת צילום גבוהה (ומסוכנת). וההחלפה התכופה של העדשות מאטה את התגובה שלו בשטח, שלא לדבר על הצורך המטורף בסוללה ששוקלת יותר מכל המצלמה רק בגלל היותה מפלצת זוללת וולטים.

לא פעם עמדתי על קוביה בגודל של 20 ס"מ על 20 ס"מ ברוח חזקה ובגובה מטר וחצי שניים מעל לאדמה, כשאני מצלם כמו מטורף ומודה לאל שויתרתי זה מכבר על ה- DSLR שלי.

צלמים על הגשר - תנו לעבוד - צילום: עמית מנדלזון

כן, הצילום הוא מחלה מדבקת ויכול להיות הרפתקאה נהדרת. כמובן שיהיה נחמד אם נוכל להרוויח ממנו גם מספיק כסף כדי לפרנס את עצמנו בלי להתחנן על הקרדיט המגיע לנו. מבלי לריב עם גנבי תמונות. וכמובן שיהיה נחמד אם לא נצטרך לסכן את חיינו. שהציבור יכיר ויבין את החוקים ולא יהפוך אותנו למציצנים שמן הראוי לרדוף אותם, ושהקוראים שלנו יתעמקו קצת גם בשם שכתוב בקטן קטן מתחת לתמונה. מספיק קטן כדי שאפילו סוכן ביטוח לא יוכל לקרוא אותו בלי זכוכית מגדלת של שען חרש. שאנשים יזדיינו בסבלנות באירועים וינסו להבין שאנחנו לא מסתירים להם כי אנחנו רוצים, זו קיבינימט העבודה שלנו וממנה אנחנו מנסים לחיות ולרוב לא בהצלחה גדולה.

Print Friendly

על אודות עמית מנדלזון

צלם, עיתונאי, ארכיטקט, מעצב ואיש הי טק, חי במארסיי, צרפת. יזם שותף ונכון להיום עורך ראשי של מגפון. מתמקד בצילום חדשות, צילום רחוב, וכתיבה http://www.amitm.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה גלובלי, מדיה, סיפורים מצולמים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על צלם עיתונות – ספק הדם והאש

  1. מאת צדוק התקוה‏:

    אחלה מקצוע יש בו הרבה אנדרלין כתבה יפה שאלה [בלי פוליטיקה בבקשה] האם צלם בצילומים שלו משפיע כתוצאה מדעותיו האישיות או שהוא רואה מצלם רואה מצלם

    • כעקרון לא, אבל מעשית צלם מונע בין היתר ממה שהעורך רוצה ומה שהקוראים אוהבים – דם ואש כמו שאמרתי אבל בקלילות צלם יכול לשחק גם אם התוצאה למשל: התמונות שראית ממקומות רבים בעולם של מוסלמים מתפללים בהמוניהם חלק גדול מהם הוא טריק של זוית צילום בשטח מאוד קטן, אבל גם זה נובע מהרצון של העורכים. אבל בסך הכל התשובה היא, לא, צלם במקום לא כל כך חושב על דעותיו הוא פשוט מצלם בלי הפסקה בתקווה שתמונה אחת או שתיים תצאנה מספיק טוב כדי שימכרו,

      • מאת צדוק התקוה‏:

        האם צלם המזייף תמונות הוא צלם לדעתך? ומה דעתך על הרבה מאוד תמונות שצלמים עשו להם פוטושופ בתמונות של חדשות למשל

        • אני אישית חושב שכל נגיעה בתמונה המקורית עם תכנה היא זיוף אפילו עם רק מחדדים אותה. אבל זו דעתי האישית, אלו שמשפצים אותה ומוסיפים מידע שלא קיים על אחת כמה וכמה. מבחינתי פוטושופ מיועד לפוסטרים לא לעיתונות. כך שמי שמזייף תמונה שלו בפוטושופ הוא אולי צלם אבל לא צלם עיתונות