כאשר ב"יום הדין" מתייצבים המאמינים בפני בורא עולם, רוב התפילות והפיוטים נוגעים ליחסים שבינם לבין "המקום", הקב"ה, זאת אף שבדרך כלל אין להם סיג ושיח איתו. היוצא מן הכלל היה הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שקרא את אלוהים לדין תורה על שלא נהג בעמו ישראל כפי שצריך. אבל בדרך כלל בקשת המחילה היא חד-סטרית: האל לעולם אינו חוטא, והצדק תמיד עמו. גם כאשר הוא שולח את מלאך המוות, אומרים – המאמינים והלא מאמינים – אם לא הם אז כלי הקודש בשמם: "ברוך דיין אמת". גם אם מדובר באדם צעיר או ילד. יתרה מזאת, רבים מקרב המאמינים סולחים לו על שעמד מנגד כאשר טבחו שישה מיליון מבנותיו ומבניו, עמו הנבחר. אני למשל לא סלחתי לו. אבל דומני שאני במיעוט.

כל זאת בשעה שרובן של הבעיות הן בין אדם לחברו, בין אדם לאדם. כאן אין צדק אבסולוטי. בין כל החטאים שעליהם מכים, מוזכרת אמנם "שנאת חינם", אבל לא מוזכר "חוסר פרגון", תופעה שרווחת בקרב בני עמנו בכלל, ובמדינת היהודים בפרט.

כאשר עמיתי, העיתונאי, הפובליציסט והפרשן הפוליטי נחום ברנע, קיבל את פרס ישראל בשנת 2007 שלחתי לו ברכה חמה. על כך הוא השיב לי בין היתר "ותודה על הפרגון". נשמע מפליא, אך ידעתי שבקרב עמיתי לגילדה העיתונאית יש לא רק תחרות אלא גם קנאה, טינה וגם שנאה. לימים למדתי שזאת תופעה ידועה במקצועות החופשיים בכלל, כולל באקדמיה, וזה אמור לגבי אנשי בינה, כמצוין במשנה "קנאת סופרים מרבה חכמה" לאמור: התחרות מפרה.

המילה "לפרגן" הוא פועל של שם עצם ביידיש "פערגענען". המקור – בגרמנית (Vergoennen), והמשמעות היא להיות נדיב, לתת קרדיט, להחמיא, לעודד. ואני תוהה. אם זאת היתה מילה כה רווחת בפזורה האירופית, משמע שאנשים פירגנו אחד לשני. ודאי שבקהילות היהודיות היתה קנאה, שנאה, טרוניות ועוד כמו בכל קבוצה. אפשר ובמסגרת הזאת אנשים היו משתדלים לעלות על עמיתיהם בשבחים רמים יותר, במתן כבוד יותר, במסגרת התחרות על נדיבות.

למשל אם יהודי במוצ"ש מברך יהודי שני ב"איין גיטע ווך" (שבוע טוב) זה משיב לו "איין גיט יוהר"( שנה טובה). מסופר שמישהו שמע את בן גוריון מברך את לוי אשכול ביידיש "איין גיט ווך" וזה ענה לו ב"איין גיט יוהר," האיש ששמע זאת ולא היה בקיא בדקויות האלו שאל את אשכול. "מדוע אתה מברך אותו בשנה טובה בשעה שהוא בירך אותך בשבוע טוב?" .על כך ענה אשכול " "אזוי וי איין ווך עהר ווינטשט מיר, אזוי איין יוער איך וינטש אים" . שבוע טוב כזה שהוא מאחל לי, אני מאחל לו שנה כזאת". היחסים בין השניים לא היו מוצלחים, בלשון המעטה.

מכל מקום ,זה היה, וזה הווה, לא רק אצל היהודים. אני מכיר מקרים שבהם גברים או נשים לא אוהבים לקבל מתנות, שכן זה יחייב אותם לתת מתנה יקרה יותר. אין לזה ולא כלום עם נדיבות טבעית. יש בזה בעיקר תחרותיות וראווה.

בכל מקום אחר איני מעלה על דעתי שמישהו שהיה זוכה למחמאה או מאמר ביקורת יפה, היה מודה על הפרגון. היו מודים, כמקובל, אבל אני בספק אם היו משתמשים במונח "פרגון". לכן מתעוררת השאלה מה קורה לנו כאן, שאנו רואים בפרגון דבר שאינו ברור מאליו ויש להודות עליו במיוחד.

דומני שהמשמעות הקרובה ביותר למונח "פרגון" הוא הערכה. אנו מעריכים את ההישגים, המעשים, או התנהגות הזולת. מצאתי הגדרה כוללת ל"הערכה" באתר אשר עוסק בהצלחה. כך נכתב בין השאר: "אנו רואים ערך באנשים ובדברים סביבנו, כולל אנו עצמנו. אנו פועלים תוך יושרה ומסירות לא רק מכיוון שזה נכון, אלא משום שאנו רואים בכך את הערך של עצמנו כאדם. הערך בא לידי ביטוי בקשר ההדדי שלנו עם אחרים ועם העולם סביבנו. אנו נוהגים באחרים כחברים מוערכים בצוות, מעריכים את עבודתם ומעודדים אותם לעשות את המיטב. אנו גם מבינים כי העולם שלנו הוא התוצאה של מעשי זולתנו, ולכן מעניקים כבוד לערך הדברים ולערך האנשים גם יחד".

אין לי ספק שלמשמעות הרחבה של "פרגון" יש גם פרשנויות אחרות, הן במשמעות והן ביישום. משום כך, אם אכן מורגש בארץ העדר פרגון, הרי שמשהו יסודי השתבש. משהו שנוגע בין היתר לסולידריות החברתית שנפגמה. שכן בפרגון לאנשים בעלי הישגים, כל אחת ואחד בתחומו, אין מדובר במחמאת סרק, חנופה או הפקת רווח. אתה מעריך את הישגיו של האדם – בחייו, כפי שהם, ולא אחרי מותו – אז המחמאות ניתכות כמבול. הרי בכך אנו מצטיינים. לכן אם אתם מכים ביום הכיפורים על חטאים, שלכם, תכו גם "על חוסר פירגון". אילו אני איתכם כאן בזמן הזה, הייתי מוכן להכות בנפש חפצה – איתכם ובשבילכם.