Skip to content

סליחה, אבל למה סליחה?

החיים שמים לנו מהמורות ומכשולים ואנחנו מתמודדים אתם הכי טוב שאנו יכולים באותו הרגע. מגיעים לנו פרגון וטפיחה על השכם ולא צום וייסורים. יום כיפור מביא אותנו להתלונן, במקום לראות מה טוב ויפה בחיים שלנו ובחיי אחרים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ושוב מגיע היום שדורש מאיתנו לבקש סליחה ולסלוח, ושוב אני מעדיפה להישאר מחוץ לתחרות הסליחות הזו. לא תקבלו ממני טלפון המתחנן לסליחתכם, גם לא הודעת טקסט וגם לא סטטוס המבקש את סליחתכם. אני לא מבקשת את סליחתכם ואם תחכו לסליחתי, צפויה לכם אכזבה.

על פגיעה כפולה שבחרתם להיפגע, לא אצום, ובטח ובטח לא אצום פעמיים, כי צריך שניים כדי להשתתף במרוץ הזה, סולח ונסלח, ואני מעדיפה לא להיות אף אחד מהצדדים. גם להיפגע או להיעלב זו בחירה. ואני מזמן ויתרתי על הבחירה הזו. לפגוע ולהעליב? אם פגעתי או העלבתי, וודאי שלא עשיתי זאת בכוונה, אז למה לי להתייסר ולהתחנן לסליחה?

החיים שמים לנו מהמורות ומכשולים, ואנחנו מתמודדים אתם הכי טוב שאנו יכולים באותו הרגע, אני חושבת שמגיע לנו פרגון וטפיחה על השכם ולא צום וייסורים. אבל אין יום "הטפיחה על השכם", יש יום "הכיפורים". באף אחד מימי השנה אנחנו לא טופחים אחד לשני על השכם, אומרים כמה טוב, מחייכים אחד לשני… אבל אנחנו כן נדרשים להצביע על מה רע, על מה עשו לנו ואיך פגעו בנו ואיך פגענו.
בעצם ליום אחד כולנו נדרשים להיות קטנוניים, רוטנים, נרגנים. כמו הסטיגמה של הפולנייה המצויה – יום כיפור מביא אותנו להתלונן, במקום לראות מה טוב ויפה בחיים שלנו ובחיי אחרים.

בעיניי יום כיפור מעודד פאסיביות, תקיעות מסוימת של להיות הקורבן שמחכה לסליחה, ולשכוח מאותה בחירה חופשית, הבחירה לא להיעלב, לא להיפגע, בחירה שהייתה מסייעת לנו לא להיעלב מלכתתחילה.
אי אפשר לחיות בלי לפגוע, בלי להיפגע, כי לחיות באמת, בדרך שלך, אף פעם לא יתאים לסובבים אותך, ומי שרוצה ימצא איך להיעלב ולהיפגע, למרות שלא התכוונת לפגוע, אלא לחיות את החיים שלך.

באיזה שהוא מקום, לפגוע הוא נגזרת של לחיות.

לכן, יהיה יומרני מצדנו לנסות לא לפגוע וללכת על קליפות ביצים. זו לא דרך לחיות. אז נותנים לנו כיסא מפלט ליום אחד בעסקת חבילה שכוללת צום תמורת סליחה. אמנם לרוב הדבר עליו אנחנו צריכים לסלוח נעשה לא כדי לפגוע, אבל לעסקת החבילה הזו יש סעיפים נוקשים מאוד ואנחנו נבלעים בה, מתמסרים לה. כי בסך הכול זה אחלה דיל, אנחנו נצום והאל ירחם עלינו.

אז שולחים לכולם סליחה, מה שבטוח בטוח, שלא נתגרה במזל, שלא נתעמת בשאלה אם יש או אין מי שיכתוב אותנו בספר החיים או בספר המתים, הסיכון גבוה מדי, (הרבה יותר גבוה מעלות הודעת טקסט), אז כדי שלא נפספס אף אחד, נשלח גם מסרון ועל הדרך נאחל "גמר חתימה טובה", אפילו שאנחנו לא בטוחים שיש מי שאוחז בעט ורושם בספרים. נכתוב גם בפייסבוק, ונצא צדיקים – זה כבר נהיה מגוחך. הרי אם היה דבר חשוב ומפריע, לא פתור, שמחכה להיסלח, היינו זוכרים טוב מאוד ולא מחכים ליום כיפור אלא סולחים מראש ומוותרים על ההתעסקות המיותרת, או מתעמתים עם המצב ועם הנמסיס שלנו, הצד השני של הסליחה.

ומה עם סליחה מאלוהים? אם אלוהים הוא כזה חנון ורחום כמו שמתארים אותו, אז אני לא מבינה למה הוא צריך שנתחנן ונצום עבור סליחתו. אם חטאתי, זה לא לפניו, זה קודם כל לפני. את החטאים שלי אני מרגישה בעוצמה הכי גבוהה. בפגיעות שלי באחרים אני פוגעת בעצמי יותר. כי כשאני מעליבה או מכעיסה או עצבנית או אפילו סתם לא נחמדה כלפי מישהו, הריקושטים עפים עליו, אבל הכאב נשאר אצלי.

גם לפגוע זה פוגע. להכאיב זה כואב. אם שני הצדדים נפגעים וכואבים, שני הצדדים צריכים להתנחם בסליחה – ולא סליחה מהסוג המילולי, גם לא סליחה מהסוג הכתוב. אלא סליחה מהסוג המבין, סליחה לעצמנו ולאחרים מתוך הבנה עמוקה שזה החיים שנותנים לנו מכות ולא אחרים.

אולי במקום להפיל את הצרות שלנו על מה שאחרים עשו לנו, ננסה להבין את המאזן. בחיים יש מאזן של פגיעות, כל אחד בתורו ייפגע, ואחר יסלח. המאזן הזה קורה עם הסליחה שלנו ובלעדיה, ההבנה של המאזן קוראת מבפנים, ולא כשמישהו יבקש סליחה.

בחיים האלה אין אפשרות לא לפגוע, אז תנו לעצמכם טפיחה על השכם ותמשיכו הלאה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן