אם מישהו גונב ממך משהו יקר, נגיד יהלום, אתה יכול להתרגז. אלוהים עצמו אמר כך. כאשר שלח תולעת לחסל את הקיקיון שסיפק ליונה הנביא צל במדבר, הוא שאל את יונה בזדון: "ההיטב חרה לך?". ועכשיו מישהו גנב לנו דבר יקר מיהלום ומקיקיון. הוא גנב לנו מלחמה. אפילו שתי מלחמות. אז איך לא נתרגז?

המלחמה הגנובה מס' 1 הייתה צריכה להיערך בסוריה. על ארצות-הברית היה לתקוף את משטרו של בשאר אל-אסד. פעולה קצרה, נקייה, כירורגית. כאשר היסס הקונגרס האמריקאי, שוחררו כלבי הגיהינום מהרצועה. איפא"ק שלחה את הרוטוויילרים הפרלמנטריים שלה לגבעת הקפיטול כדי לקרוע לגזרים כל סנטור או חבר בית-הנבחרים שיתנגד. הודלף לנו שבנימין נתניהו שילח אותם על פי בקשתו המפורשת של ברק אובמה.

אך התרגיל כולו היה עקום מלכתחילה. האמריקאים אמרו שאין בכוונתם להפיל את משטרו של אסד. חלילה להם מה'. להיפך, הם רצו שמשטרו של אסד יישאר על כנו. זה לא היה רק מקרה של העדפת השד שאתה מכיר על פני השד שאינך מכיר – היה ברור שהשד השני גרוע מהראשון.

כאשר כתבתי שיש לארצות-הברית, לרוסיה, לאיראן ולישראל אינטרס משותף בקיום משטרו של אסד, רבים הרימו את גבות-העיניים. אבל זה היה היגיון פשוט. אף אחד מהשותפים המוזרים האלה לא רצה להעלות לשלטון בסוריה חבורה של אסלאמיסטים אלימים. אלה הם, כנראה, התחליף הממשי היחידי לאסד, והם מתחזקים מדי יום ביומו, ככל שנמשכת מלחמת-האזרחים.

אם כן, לתקוף מישהו שאתה דווקא רוצה שיישאר בשלטון? לא ממש הגיוני. לכן, אין מלחמה.

ישראלים רבים התרגזו עוד יותר על המלחמה הטובה שנגנבה להם בסוריה. האמריקאים היו מבולבלים, אך הישראלים היו ממש סכיזופרניים. אסד הוא ערבי. ערבי רע. גרוע יותר, הוא חבר של הזאב הגדול, איראן. הוא מספק את המסדרון שבו עובר הנשק האיראני לחיזבאללה בלבנון. הוא החוליה המרכזית בציר הרשע.

הכל נכון, אבל משפחת אסד – האב, הבן ורוחם הבלתי-קדושה – שמרו על השקט בגבול הסורי עם ישראל. אף לא כדור אחד נורה שם בעשרות שנים. השאלה היא מה יקרה אם אסד ייפול ומקומו ייתפס על-ידי אסלאמיסטים מטורפים. אז הרגש הישראלי אמר: יאללה, תכה באסד! תכה בו חזק! אך המוח הישראלי – יש כזה, באיזשהו מקום – אומר: כדאי שיישאר בשלטון. דילמה אמיתית.

אבל יש לנתניהו ושות' שיקול אחר, חמור עוד הרבה יותר: איראן. רע מאוד אם גונבים ממך תקיפה כירורגית קטנה. אבל הנה גנבו מאיתנו מלחמה שנייה, מבצע גדול ממש. לא מכבר הראתה קריקטורה באחד העיתונים את נשיא איראן יושב מול מסך הטלוויזיה ואוכל פופקורן להנאתו, בשעה שאובמה סופג מכות בסוריה.

הפרשנים והפוליטיקאים שלנו שואלים: איך יכול אובמה להפעיל לחץ על איראן, כאשר איננו מסוגל ללחוץ אפילו על סוריה? אחרי שאובמה הניח לאסד לחצות את הקו האדום הדק, איך ימנע מהאיראנים לחצות את הקו האדם העבה הרבה יותר, שהתווה שם? היכן ההרתעה האמריקאית? היכן האימה שמטילה המעצמה העולמית? מה ימנע מהאייתוללות לבנות פצצה גרעינית, אחרי שהנשיא האמריקאי נפל לתוך המלכודת הפרימיטיבית שטמנו לו הרוסים (כפי שזה נראה למנהיגינו).

למען האמת, איני יכול להתאפק מלחוש מידה מסוימת של שמחה לאידם של הפרשנים שלנו. כאשר קבעתי חד-משמעית שלא תהיה התקפה צבאית אמריקאית – וגם לא ישראלית – על איראן, כמה מהמכרים שלי חשבו שיצאתי סוף-סוף מדעתי. לא תהיה מלחמה? אחרי שנתניהו הבטיח שתהיה? אחרי שאובמה הלך בעקבותיו? מוכרחה להיות מלחמה! והנה – המלחמה הולכת ונעלמת באופק.

בעיני מנהיגינו, איראן נשלטת על-ידי כנופיה מטורפת של קנאים דתיים, שמטרתם העיקרית בחיים היא להשמיד את ישראל. מנוי וגמור עם האיראנים להרכיב פצצה גרעינית  שתעשה את המלאכה. לא אכפת להם שמובטחת מכה שנייה ישראלית, שתחריב את ארצם לצמיתות. כאלה הם. לכן יש למנוע את ייצור הפצצה בכל מחיר, גם במחיר קריסת הכלכלה העולמית כתוצאה מחסימת מיצר הורמוז.

זוהי תמונה ברורה, שכל פרטיה תואמים. למזלנו, אין לה קשר למציאות. המאורעות האחרונים ציירו תמונה שונה לגמרי. זה התחיל בבחירות באיראן. מחמוד אחמדינג'אד, הנשיא המטורלל במקצת, מכחיש-השואה הכפייתי, נעלם מהבמה. במקומו נבחר חסן רוחאני הצנוע והמתון. בחירה כזאת לא הייתה אפשרית בלי הסכמת המנהיג העליון, עלי חמנאי, המאשר מראש את כל המועמדים. ברור שרוחאני היה המועמד שלו.

מה פירוש הדבר? לפרשנים שלנו זה ברור לגמרי: הפרסים הערמומיים והנכלוליים מרמים שוב את כל העולם. הם ימשיכו, כמובן, לבנות את הפצצה. אבל האמריקאים הנאיביים יאמינו לשקרים שלהם, זמן יקר יבוזבז, ובאחד הימים יגידו האיראנים: זהו זה, יש לנו פצצה גרעינית, עכשיו אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. ובייחוד להשמיד את היישות הציונית.

מחשבה כזו בנויה על פנטזיה. האיראנים רחוקים מאוד מלהיות עם פרימיטיבי ואובדני. הם מודעים מאוד לעובדה שהם היורשים של תרבות מפוארת, שאינה פחות עתיקה או פחות עשירה מאשר התרבות היהודית. הרעיון של "החלפת מלכות" – אנחנו נשמיד אותך, אתה תשמיד אותנו – הוא מגוחך, מה גם ששחמט הוא משחק פרסי. (השם שחמט הוא סירוס המלים הפרסיות "השאה מת".)

למעשה, המנהיגים האיראניים הם אנשים זהירים ושקולים מאוד. מעולם לא תקפו את שכניהם. לא הם פתחו במלחמה האיומה בת שמונה השנים בעיראק, אלא סדאם חוסיין חסר-האחריות. המניע לייצור הפצצה הגרעינית האיראנית נוצר כאשר הניאו-שמרנים בוושינגטון, רובם יהודים ציונים, דיברו בגלוי על כוונתם להתקיף את איראן, מיד אחרי סיום המלחמה הקטנה והנחמדה שהם יזמו בעיראק.

נראה  שהמנהיגות האיראנית החליטה לאחרונה שהרבה יותר חשוב לשקם את הכלכלה שלהם מאשר לשחק בפצצות. מכיוון שהם סוחרים מלידה – "בזאר" היא מילה פרסית – ייתכן שיוותרו על הפצצה תמורת ביטול הסנקציות ופיתוח האוצרות הגדולים של איראן. האזרחים האיראניים שואפים לקיום של חברה מודרנית מתקדמת. הרי משום כך בחרו חמנאי והעם ברוחאני.

השבוע שודר בטלוויזיה שלנו סרט דוקומנטרי על חיי הישראלים באיראן בימי השאה. גן-עדן ממש. הישראלים חיו על משמני הארץ. הם הקימו את המשטרה החשאית של השאה, שנקראה סבאק (להבדיל משב"כ, ששימש לה דוגמה). הם התרועעו עם הגנרלים של השאה, שרובם עברו אימונים בישראל. הם בנו את התעשייה של השאה והתחילו לייצר את הפצצה הגרעינית שלו. הנפט האיראני הגיע לאירופה דרך הצינור שהונח בין אילת לאשקלון, במימון השאה. העסקה האמריקאית-ישראלית-איראנית, שנודעה בשם "איראן-גייט", נרקמה כבר בימי שלטון האייתוללות. (אייתוללה – "אות אללה").

מי שרוצה לחזור לאחור בהיסטוריה יכול להיזכר בעובדה שהיהודים חזרו מגלות בבל לירושלים בחסות הקיסר הפרסי, כורש, כמתואר בתנ"ך בספרי עזרא ונחמיה. הברית המודרנית בין ישראל ואיראן נבנתה על האיבה המשותפת לערבים, והיא יכולה לחזור בנקל לקדמותה. הפוליטיקה, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה.

האומה האמריקאית עייפה ממלחמות, ונראה שהיא מוכנה להסתדר עם איראן. הביזנסמנים ייפגשו עם סוחרי הבזאר וירקמו עיסקה חדשה. אין מלחמה. בו זמנית תיתכן גם בסוריה התפתחות חיובית. עכשיו, כאשר גילו הרוסים והאמריקאים שהם מסוגלים לשתף פעולה באזור זה, שני הצדדים הלוחמים בסוריה עשויים להגיע למסקנה שדי בטבח ההדדי ושניתן להגיע לפיתרון מדיני (כגון זה שתיארתי בשבוע שעבר). כך יתבטלו שתי המלחמות – ממש ייגנבו מתחת לאף מידי מי שמחזיקים באמונה הפרימיטיבית שהכוח האלים הוא הפתרון היחיד לכל הבעיות.

גברת מפקיסטאן שלחה לי השבוע את דבריו של ברטרנד ראסל, המתמטיקאי, פילוסוף ולוגיקן בריטי: "יש לי אמונה פשוטה מאוד: שהחיים, האושר והיופי טובים ממוות מזוהם. כאשר אני מקשיב למוסיקה, אני חושב שכולנו חשים שהיכולת לייצר מוסיקה כזאת, והיכולת להקשיב למוסיקה הזאת, הן דבר שכדאי לשמור עליו, ושאין להשליכו בגלל קטטות מטופשות. אתם יכולים להגיד שזוהי אמונה פשוטה, אך לדעתי כל דבר חשוב הוא פשוט מאוד."