חג הסוכות עומד במתח שבין חג ישראלי-לאומי לחג בין-לאומי. במהלך החג מקריבים בבית המקדש שבעים פרים ובגמרא בסוכה (דף נה) נאמר כי הללו כנגד שבעים אומות העולם. גם בנבואות הגאולה של הנביאים, אותן אנו קוראים במהלך החג, אנו למדים כי אירוע הגאולה, מועד ההתגלות של הקב"ה לעיני כל העמים יהיה בחג הסוכות. זאת ועוד, העלייה לירושלים בחג הסוכות היא המבחן בו מנסה ריבונו של עולם את אומות העולם.

מהי התפיסה האוניברסלית של חג הסוכות? בתוך החסידות אנו מוצאים שני ביאורים שונים למהותם של שבעים הפרים. השפת אמת מדבר על כך שהקרבת הקרבנות תפקידה להמשיך שפע חיים לאומות העולם. שכל אחת ואחת תקבל את חלקה מאת האלוקים. ר' צדוק הכהן מלובלין רואה בכך את התנועה ההפוכה של קליטת הניצוצות הטמונות בתוך האומות. כלומר שלכל אומה ואומה ישנו ניצוץ קדוש, עניין מיוחד רק לה, מהות ייחודית אשר ממנה אנו מבקשים ללמוד ולהביאה אל תוך ההקשר של עבודת ה'. שני ביאורים אלו נראים במבט ראשון כסותרים אולם למעשה משלימים הם זה את זה.

הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) מבאר בספרו "סוד מדרש התולדות" את ההבדל בין התפיסה העברית לבין תפיסתם של אומות העולם על אודות החזון האוניברסלי. לאורך הדורות, כך הוא אומר, אנו רואים כי כל אימפריה שהצליחה לאחוז בכיסא ולהיות בעלת הכוח והשררה, ניסתה להשליט את אמונתה שלה על שאר האומות. דוגמאות טובה לכך במישור הדתי הן כמובן הנצרות והאסלאם אשר שואפות להפוך את כולם להיות בדיוק כמוהם. במישור הלאומי של המאה העשרים אנו מוצאים את הנאציזם והקומוניזם.

התפיסה האוניברסלית העברית שונה היא. הרב אשכנזי מדמה זאת למאגד של זר פרחים. הזר איננו אמור להיות מונוליטי, אחדותי, עם זן פרח אחד, אלא הוא זר פרחים רב-גוני אשר לכל פרח את הייחודיות שלו. בהיותי בסמינר בארה"ב למדתי עד כמה קשה להסביר מסר פשוט זה. מבחינת נוצרים ומוסלמים אם רק אני חייב בתרי"ג מצוות אזי לא ייתכן שאני אוניברסלי.  היהדות היא כביכול אך ורק ליהודים,  שלדעתם – להיות כלל-עולמי לא מחייב לרצות שכולם יהיו כמוני.

לעם ישראל יש אכן חזון אוניברסאלי ונכון שיש עקרונות בסיס של שבע מצוות בני נח שהן החובה הבסיסית שמחייבת את שאר העמים, ורק עם ישראל  מ ח ו י ב  בריבוי מצוות (תרי"ג) וכד', ואיננו רוצים להפוך את כולם ליהודים. אנחנו לא מיסיונרים, אנו רוצים שכל אומה תשמור על המאפיין התרבותי הייחודי לה ותלמד את כל העולם מפריה.

הרב קוק (שמונה קבצים א, כג) מבאר שתפקידה של כנסת ישראל הוא לקלוט מכל האומות, מכל זרם רוחני הקיים בעולם את המהות, לברר אותו ולאגד את כולם בהקשר של עולם הקודש, בהקשר של עבודת ה'.

זה המקום שבו "השפת אמת" ור' צדוק נפגשים. אלו שני צדדים של אותו המטבע. מצד אחד אנו מבקשים לתת שפע לכל אומה ואומה אך זה איננו בבחינת "אלעיטהו לרשע וימות", דהיינו, שנחיה זה לצד זה ללא קשר וללא שיח, אלא אנו מבקשים כשלב שני ללמוד מכל אומה ואומה את השיעור שהקב"ה מלמד אותנו דרכה.

זה המבחן של העמים לעתיד לבוא. העם אשר יבוא לירושלים לחוג את חג הסוכות הוא העם אשר מבין כי הוא צריך להיות הוא מבלי לכפות עצמו על אחרים, ומבין כי הנקודה הישראלית הייחודית היא חיבור וקישור כל אומה ואומה אל עולם של קודש, והוא יכול לחיות את שני המימדים גם יחד.

המשמעות הפשוטה והמיידית מבחינתנו משליכה על כל יחסנו לתרבויות הסובבות אותנו, לפילוסופיות ולגילויים המדעיים המתחדשים בעולמנו. האם אנו אוטמים את אוזנינו מתוך רצון להיות "טהור" ב"אמונה הישראלית" או שמא נבין ונשכיל כי תפקידנו הוא לכרות אוזן וללמוד. מאידך גיסא, שהקשבה ולמידה זו לא תביא אותנו לחשוב כי הננו עם ככל העמים, וכי אין זה משמעותי אם אנחנו אמונים על תורת ישראל או חכמה כזאת או אחרת. ההקשבה כלפי חוץ מגיעה דווקא בשל הזהות העברית, היהודית, השורשית והאיתנה המבקשת לחיות בצל השכינה, לחיות בצילו של הקב"ה ולהביא את החיים כולם תחת כנפי השכינה בדיוק כפי שאנחנו נכנסים שבעה ימים אל תוך צל הסוכה. סוכת שלומו של ריבון העולמים.