[rating=2]

"פינוקיו" הוא סרט איטלקי מונפש משנת 2012, מאת הבמאי אנזו ד'אלו, המבוסס על הנובלה "הרפתקאות פינוקיו" של קרלו קולודי משנת 1881. עד היום הגרסה הידועה ביותר של הסרט "פינוקיו" נוצרה בשנת 1940 באולפני וולט דיסני. סרטו השלישי של ד'אלו היה צריך לצאת לאקרנים כבר בשנת 2000, אבל בגלל שהבמאי רוברטו בניני יצר סרט תחת אותו שם באותה שנה, הסרט נדחה ונדחה. לא רק זאת, באיורים הראשוניים של הסרט – כמה סצנות היו ממש דומות לאלו שבסרט של בניני, כך שהיה צריך ליצור אותן מחדש.

לגבי "פינוקיו", הרי כולם מכירים את המיתוס, שבו הבובה מעץ רצתה להפוך ל"לילד אמיתי". אפה התארך כששיקרה, ופינוקיו אף נהפך לחמור כיוון שהתנהג לא יפה. הסרט לא פוסח על דבר – הצרצר שמדבר, החתול והשועל המרושעים, איך פינוקיו סובל מבריונות בבית הספר ועד הלוויתן שבלע אותו, שתמיד מזכיר את סיפורו של יונה הנביא. לבסוף, החשוב מכל – המפגש עם הפיה הכחולה. רק בלה הברווזה לא נמצאת כאן, כפי שלא הייתה מעולם בסיפור המקורי.

בעת כתיבת התסריט, יחד עם אומברטו מרינו, הבמאי ד'אלו רצה ליצור עיבוד שבו הצופים מזדהים עם נקודת מבטו של סבא ג'פטו – מבחינה יצירתית וחלומית, ובכך ליצור מבט אבהי לדמותו של הילד/בובה. חלק זה נבנה בצורה מושלמת, הקישור עובד מצוין והאכפתיות של ג'פטו מהילד מאוד מרגשת.

אבל פינוקיו, כבובה, אינו "מתנהג יפה" מהרגע הראשון: הוא פראי, אנוכי, שובר דברים, מדבר לא במקום ובקול צווחני, ובניגוד מוחלט לכל מה שאימא פולניה הייתה מאחלת לבנה. בשל כך הוא נענש, והסרט לא פוסח בכלל על העונשים הניתנים לילדים רעים. דימויים אלו גורמים לסרט להיות קשה מנשוא לצעירים מדי.

"פינוקיו" הוא סרט שאפתני, המספר את העלילה בשיטה ליניארית, ומאוד יצירתית – בגוונים, בצורות ובדימויים: צבעי פסטל דו ממדיים (ההפך המוחלט לצבעי המחשב התלת ממדיים שמאוירים כיום באולפני דיסני / פיקסאר). זהו סרט של ניגודים תוכניים, החל מרגעים של פשטות תמימה ועד לעומס כוריאוגרפי, המסקרן מבחינה חזותית.

הסרט אינו פשוט לילדים – הוא סובל מעושר דימויים מפחידים למדי, מוזיקה נעימה לרוב, אך לעיתים מבהילה ומקפיצה, וכן רמזים לחוסר מוסריות, שיגרמו ללא מעט אימהות לעזוב עם ילדיהם את האולם.