Skip to content

הצוללת הגרעינית כבשה את פסטיבל עכו

לפני 30 שנים הייתי בין השחקנים החצופים והבועטים, שרצו לשנות את העולם בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. השבוע חזרתי לפסטיבל, שהתמסד עם השנים, אבל לא איבד מחיוניותו. ההצגה הכי מדוברת היא "פפפפפפפ", שכתובה היטב ומשוחקת נפלא, וגם זכתה במקום הראשון (עם "ספר הפנים שלי"). בלילה לא רציתי לנסוע הביתה. פתאום רציתי לחזור, ולו לערב אחד, להיות […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לפני כ-30 שנים הייתי שחקן בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו וניסיתי, כמו רבים וטובים, לעשות באמת תיאטרון אחר – חצוף, בועט, מרגיז ונועז, ולקרוא תיגר על התיאטראות הממוסדים. ואכן, פסטיבל עכו, שאותו ייסד עודד קוטלר בתחילת שנות השמונים, הצליח בתחילתו לעורר סקרנות ועניין לא רק בברנז'ה, אלא גם בקרב הקהל הרחב, צעירים ומבוגרים, שחיפשו ריגושים חדשים מעבר להצגות "הרגילות".

פארסה מטורפת או מציאות אפשרית? "פפפפפפפ". צילום: יוהן שגב

מאז עברו יוצרים רבים על הדשא המיתולוגי מול הכניסה לאולמות האבירים, שבהם מתקיימות ההצגות. זה הדשא, שבמהלך היום ובין ההצגות ניהלנו עליו דיונים פילוסופיים על תיאטרון, דיונים שגלשו גם לוויכוחים סוערים, ובלילה לחשנו מילות אהבה לבנות הזוג שלנו או לבנות זוג מזדמנות, והשתתפנו במסיבות פרועות ושטופות אלכוהול, שאת סופן מי זוכר, וגם אם אני זוכר, לא אספר כאן.

השבוע, אחרי 30 שנים, חזרתי לעכו. הדשא אותו דשא ירוק ולא ממש מטופח, היוצרים אותם יוצרים מלאי תשוקות, תקוות וחלומות לשנות את העולם. על הדשא הוצבו שולחנות, כסאות וכורסאות, ומעליו נמתחה סככה. כן, גם פסטיבל עכו לתיאטרון אחר התמסד. נושא אחד לא השתנה ועדיין מתווכחים עליו: האם יש באמת "תיאטרון אחר" או שיש תיאטרון טוב ותיאטרון לא טוב. אני עדיין מאמין שיש וצריך להיות תיאטרון אחר, ואני תמיד מעדיף תיאטרון אחר נועז ופחות טוב על פני תיאטרון מיינסטרימי עשוי היטב, אבל משעמם.

דיונים פילוסופיים ומסיבות פרועות. "הדשא" של הפסטיבל, השבוע. צילום: ירמי עמיר

רוב ההצגות שהועלו מאז ומעולם בעכו לא היו באמת תיאטרון אחר. אחת הסיבות לכך היא שרוב השחקנים והיוצרים פחדו ללכת עד הסוף, כי בתוך תוכם ומאחורי נס המרד שהניפו, הם רצו להשתלב ב"הבימה" או ב"קאמרי", ולעבוד בתיאטרון ממוסד, עם משכורת קבועה, ביטחון כלכלי ובעיקר רצו לקבל הכרה ואהבה, הרבה אהבה. כי זה מה ששחקן וכל יוצר, אפילו עיתונאי, רוצה: הכרה בכישרונו ואהבה ללא גבולות.

גם אני, אז בוגר טרי של בית-הספר לאמנות הבמה, "בית צבי", רציתי להיות כוכב ב"הבימה". מצד שני, אהבה כמו שקיבלתי בפסטיבל עכו, עם ההצגות "שחקנים נגד הקהל" של פטר הנדקה, והצגת היחיד "חור באהבה" על-פי סמואל בקט (שביים ידידי שי בר-יעקב, היום מבקר התיאטרון ב"ידיעות אחרונות"), לא הייתי יכול לקבל בשום מקום אחר.

ההצגות המעטות, שהיו תיאטרון אחר, לא הצליחו לשרוד זמן רב כי ליוצריהן לא היה כסף ואורך נשימה להריץ אותן אחרי הפסטיבל, ובעיקר משום שמעצם טבעו רוב קהל התיאטרון בארץ הוא שמרן ולא שש אלי הרפתקאות שבהן, חס וחלילה, שחקנים מופיעים בעירום נועז או משמיעים טקסט פוליטי חריף ובוטה.

סדר חדש במזרח התיכון. "פפפפפפפ". צילום: יוהן שגב

השבוע חזרתי לעכו. אולמות האבירים שופצו, עד שלעיתים קשה להכירם, אבל האווירה נותרה "אחרת". שמחתי במיוחד לפגוש קהל רב בפסטיבל, קהל שאוהב תיאטרון ואוהב לפרגן, שרובו הגיע מרחוק, ומילא את האולמות עד שלא נותרו כרטיסים לרוב ההצגות.

בחרתי לראות ארבע מתוך 11 הצגות התחרות: אחת מצוינת, שתיים טובות ואחת מתחת לכל ביקורת, שלא היתה צריכה להגיע לפסטיבל.

ההצגה הכי מדוברת בפסטיבל, ובצדק רב, היא "פפפפפפפ", שכתבו וביימו אהרון לוין (בנו של חנוך לוין) וירון אדלשטיין. "פפפפפפפ", שגם זכתה בפרס הראשון (יחד עם "ספר הפנים שלי"), איננה בדיוק תיאטרון אחר, אבל היא הצגה נושכת ומצחיקה, כתובה היטב ומשוחקת נפלא. "פפפפפפפ" היא פארסה מטורפת על צוללת גרעינית ישראלית במפרץ הפרסי, שמפקדה מחליט על דעת עצמו לעשות סדר במזרח התיכון ולהשמיד את איראן. למפקד הזה, אגב, לא קוראים ביבי נתניהו או יובל שטייניץ, כי זה היה מרדד את הסיפור.

כאשר הדבר נודע לצמרת המדינית של ישראל, ממהר ראש הממשלה, שהיה בדרכו לזיון אצל המאהבת שלו, לכנס את שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל הים, כדי לעצור את השואה הגרעינית, המאיימת להמיט אסון על מדינת ישראל. כאשר ההנהגה השלומיאלית אינה מצליחה לשכנע את מפקד הצוללת לחזור בו, הם משלימים עם המצב ואף מתאהבים בו. לא אגלה את הסוף כדי לא להרוס את הפואנטה.

מעבר לטקסט הפשוט והמבריק ולבימוי הקצבי, מי שעושים את ההצגה אלה השחקנים ובראשם איצ'ו אביטל המצוין בתפקיד ראש הממשלה, ערן בן-זאב המצחיק בתפקיד הרמטכ"ל ההיסטרי וזאב שמשוני המשכנע בתפקיד מפקד הצוללת הפנאטי. ההצגה "נחטפה" על ידי תיאטרון האינקובטור – ותועלה אחרי הפסטיבל ב"צוותא" תל-אביב ובמקומות אחרים ברחבי הארץ.

מזכיר קצת את הרוצח יגאל עמיר, אבל בלי החיוך. "תג מחיר". צילום: יוהן שגב

עוד הצגה ראויה לציון היא "תג מחיר", שכתבה אלמה וייך, שגם ביימה עם נגה אלקין-אפרת: טרגדיה פוליטית על מתנחל דתי-ימני קיצוני, בנו של חבר כנסת מהמרכז, שמאיים לקחת עם חבריו את החוק לידיים, לחסל ערבים, להרוס בתים ולהשתלט על השטחים. כמה אקטואלי, ואנחנו ממש לא רחוקים משם. משחק חזק של אלי מנשה (המתנחל), שמגלם דמות אמינה ומפחידה, ומולו אייל שכטר (האב), שלא תמיד ממוקד. גם הצעקות שמשמיעים השניים מוגזמות לעיתים. המתנחל הזכיר לי, במראהו, את הרוצח של יצחק רבין, יגאל עמיר, אבל בלי החיוך.

הצגה אחרת והזוכה השניה במקום הראשון, "ספר הפנים שלי", שכתבה אינה איזנברג וביימה נוהר לזרוביץ', מתכתבת עם עולם הפייסבוק באופן מקורי ומשעשע. אבל הסטטוסים בפייסבוק הם רק כיסוי לדילמות של צעירים בסוף שנות העשרים שלהם, שנקרעים בין אהבה למלחמה, מגלים את המחיר שיש לשלם על השמעת דעה ונקיטת עמדה, ומתמודדים עם משברי זוגיות. הצגה סקסית, קצבית ומאוד רלוונטית, שנמתחת קצת לקראת הסוף, אבל מצטיינת במשחק אנרגטי ואמין.

פייסבוק, אהבה ומשבר זוגיות. "ספר הפנים שלי". צילום: יוהן שגב

עוד הצגה שראיתי היא "עיניים עצומות", שמדמה חזרות על מחזה חדש, ומשתמשת בציטוטים של המינגוויי כגון – "כל תיאטרון הוא בסופו של דבר מיזוג של מקדש, משרד מכירות ובית זונות. השאלה רק באילו מינונים מדובר." מקדש לא היה כאן, גם לא משרד מכירות ואפילו לא בית זונות. מה שכן היה זה הרבה דיבורים, תנועות סתמיות ובעיקר שיעמום.

ולמרות שאכזבות הן חלק בלתי נפרד מהפסטיבל, התחושה הכללית היתה, שזה היה פסטיבל ראוי, מקצועי בדרך כלל, שלא מזלזל בקהל, ואולי פורץ דרך חדשה לתיאטרון אחר.

בלילה, לאחר חצות, אחרי שנראה לי כי שבעתי מהצגות ומתיאטרון אחר ולא אחר, פתאום הרגשתי שקשה לי לעזוב את הפסטיבל ולחזור הביתה. לא פנטזתי על מסיבה פרועה על הדשא כי גם לא היתה כזו. פתאום רציתי לחזור, ולו לערב אחד, להיות שחקן.

3 Comments

  1. אלי
    26 בספטמבר 2013 @ 13:11

    לשחקן שמשחק את המתנחל בהצגה "תג מחיר" קוראים אלי מנשה!

    • ירמי עמיר
      28 בספטמבר 2013 @ 4:11

      תוקן. תודה.

  2. fairy tale
    25 בספטמבר 2013 @ 23:21

    שי היקר כל כך חבל שלא ראית את fairy tale

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן