"בית לחם": הצלחה אמנותית, כישלון פוליטי

הבמאי יובל אדלר מצליח בסרט הביכורים שלו לשמור על עניין ומתח לאורך כל העלילה, שמציגה את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מזווית מרתקת. מצד שני "בית לחם", הזוכה הגדול באוסקר הישראלי, נכשל בדרך שבה הוא מציג באופן לא אנושי את הפלסטינים – כמחבלים ואויבי ישראל

Print Friendly

[rating=4]

עלילת הסרט המדובר "בית לחם", שזכה הלילה (מוצ"ש) בפרס אופיר (האוסקר הישראלי), עוסקת בקשר שבין נער בן 17 מבית לחם, סנפור סנפור (שאדי מרעי, שחקן תיאטרון) וקצין המודיעין הישראלי, רזי (צחי הלוי). סנפור הוא אחיו הצעיר של איברהים (הישאם סולימאן), הנמצא בראש רשימת המבוקשים של השב"כ, בשל היותו אחראי למספר פיגועים נגד אזרחים ישראלים. ללא ידיעתו של איברהים, סנפור מעביר מידע לרזי, אבל גם ללא ידיעתו של רזי, הוא מסייע לממן את פעילותו של אחיו.

יש בכלל עם פלסטיני? צחי הלוי ושאדי מרעי. צילום: ורד אדיר

מצד אחד, "בית לחם" הוכרז כאחד הסרטים הנאמנים ביותר אשר מייצגים את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ואכן הצופים נחשפים לאיכות האנושית של סנפור ורזי. מצד אחר, לטענת רבים – הסרט הוא חד צדדי. "בית לחם" נכשל בהיבט הייצוג הפלסטיני, והפלסטינאים אינם מצטיירים כאנושיים, אלא כגוף המאוחד בהפגנות אלימות, או גרוע מכך – כמחבלים ואויבי מדינת ישראל.

הדמויות הפלסטינאיות המופיעות בסרט הם נציגי חמאס או גדודי אל אקצא. הרשות הפלסטינית, המוצגת בהבלחות קלות בלבד, מאופיינת כמושחתת מלמעלה ועד למטה. בכיר הרשות, אבו מוסא (כרם שאקור), הוא עסקן המחרחר לאלימות בקרב החמאס במטרה לקדם את האג'נדה הפרטית שלו.

בעוד הסצנה המטפלת במותו של מנהיג אל אקצא (ואחיו הבכור של סנפור), איברהים, נוגעת ללב ומרגשת, תוך כדי משחק נהדר של טארק קופטי המגלם את אביו של איברהים, התחושה הכללית של הסרט היא שהוא מתעלם לחלוטין מהמציאות היומיומית של רוב הפלסטינים.

לכאורה, סנפור מצטייר תחילה כעלם צעיר ותמים שרואה ברזי כאביו הרוחני, אך בהמשך הסרט נראה שאינו נאמן לאיש, ומשתנה לאדם אלים ותוקפני. צופים זרים, שאינם מכירים את האוכלוסייה הפלסטינית, עשויים לתהות אם גורלו של כל העם הפלסטיני להיות אלים וקיצוני, וזוהי מגרעתו הרבה של הסרט, כלומר נקודת הכשל הפוליטית שעשויה ליצור בפני הסרט מכשולים קופתיים בחו"ל.

מצבו של סנפור הוא הערה עצובה על הלחצים והמתחים שניצבים בפני בני הנוער בפלסטין. סצנת לכידתו וחיסולו של אחיו של איברהים היא אחד השיאים החשובים של הסרט. אבל עצם התפתחות האירועים לאחר מותו של איברהים – צערו של אביו שאיבד את נקודת התקווה והגאווה של המשפחה, עוצמת הואקום שנוצרה בקרב גדודי אל אקצא, או ניסיונותיו של ראזי הנואש להגן על בן חסותו – הם המובילים לטרנספורמציה בדמותו של סנפור, ולאלגוריה קיצונית על מצב הנוער ברשות הפלסטינית.

גונב את ההצגה. הייתאם עומארי (משמאל) וג'ורג' איסקנדר. צילום: ורד אדיר

ראוי לשבח המשחק המצוין של כל המשתתפים ב"בית לחם", אך מי שמצליח לגנוב את ההצגה לכל אורך הסרט הוא הייתאם עומארי (צלם טלוויזיה במקצועו, ללא ניסיון משחק), המגלם את סגן מפקד גדודי חללי אל אקצא בבית לחם, בדמות שהופכת מפחידה ככל שמתקדם הסרט.

באופן כללי, ולהוציא את הצד הפוליטי בכתיבת ביקורת זו, השתלשלות העלילה ב"בית לחם" מצטיירת כאמיתית ואמינה. הבמאי יובל אדלר מצליח בסרט הביכורים שלו היכן שיוצרים ישראלים נכשלים רבות: לשמור על עניין ומתח בעלילה לאורך כל זמן הצפייה, ובשל כך הוא "בית לחם" הוא סרט מומלץ.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על "בית לחם": הצלחה אמנותית, כישלון פוליטי

  1. מאת גל א‏:

    זה סרט, לא תעמולה פוליטית. ומי קבע שסרט ישראלי חייב לייצג את עמדת השמאל הקיצוני/אסלאם?

    וצדוק, הסרט הזה יהיה להיט. נראה לך שהאמריקאים לא רוצים סרט שיציג את תמונת העולם שהם קוראים עליה בעיתונים? הוליווד לא מייצרת כאלה במיוחד, כוכבי הוליווד נמצאים באותו שמאל קיצוני כמו כוכבי ישראל.

  2. מאת אורי‏:

    טיפה בים

    מעניין שבעשורים האחרונים ישראל (אזרחי ישראל) מממנים רק סרטים ׁ(ג'נין-ג'נין, עץ הלימון, חמש מצלמות, שומרי הסף, עדות, רוק בקסבה, גן עדן עכשיו……….) מסוג מסויים. אין כמעט סרט שמציג את המיעוט היהודי במזה"ת באור אנושי, או מציג עובדות אודות הסכסוך הערבי- יהודי (העם הפלשתין הוא המצאה ערבית, שירושלים ויהודה ושומרון הם שטחים כבושים על ידי ירדן עד ששוחררו ב 1967…) אין ריבוי דעות , אין פלורליזם… רק מימון מגמתי לתעמולה אנטי יהודית זולה.
    אני מתפלא שהסרט הזה, טיפה בים, קיבל מימון ?

    • מאת צדוק התקוה‏:

      ראה את הכותרת "בית לחם": הצלחה אמנותית, כישלון פוליטי הסרט בטחהוא הצלחה אומנותית אבל הוא כשלון פולטי של מי כמובן של השמאל הנאור לא היתה ברירה היו חיביים לתמוך בסרט הבינו שהעץ שעליו הם נשענים עלול להיכרת

  3. מאת יהודה דורנר‏:

    מסכים לגמרי עם צדוק התקווה. הסרט הזה הוא סרט ראשון שלא מעוות את הישראלים !! כל שאר הסרטים עשו חסד עם הפלסטינים, חסד שהם לא ראויים לו. הסרט הזה אמין, רגיש, מראה את המורכבות הפוליטית הבלתי אפשרית בלי להיות מוטה לצד הפלשתיני. איך אמרו חכמינו ? 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו' .

  4. מאת צדוק התקוה‏:

    הוא חד צדדי. "בית לחם" נכשל בהיבט הייצוג הפלסטיני, והפלסטינאים אינם מצטיירים כאנושיים, אלא כגוף המאוחד בהפגנות אלימות, או גרוע מכך – כמחבלים ואויבי מדינת ישראל.נקודת הכשל הפוליטית שעשויה ליצור בפני הסרט מכשולים קופתיים בחו"ל.
    נו איזו צרה פעם אחת סוף סוף בסרט מציגים את הפלסטנאים כאלימים [לא ידעתי שהם אויבי ישראל מה הפלסטנאים הם מחבלים יאלללה איך עד היום לא ידענו]כתוצאה מכך הסרט לא יעשה קופות בחו"ל נו בגנין גנין הוצגו הישראלים כחיות חסרי מוסר נו סוף סוף יש איזה איזון