שמיים זרועי כוכבים כמו שאפשר לראות רק מאדמה שאיננה טובעת באורות עירוניים, רוח שורקת, אדמה מדברית משתרעת לאופק, כמות ממטרים ממוצעת של 90 מילימטרים בשנה וקבוצת צעירים בני גילים שונים שבעבודת כפיים בונה את מגוריה. זהו הנוף העומד במחלוקת ציבורית וחוקית, החל מה-4 באוגוסט השנה, המובא לדיונים משפטיים בימים אלה, שבו הצדדים ייאבקו אם ליישם או לטרפד צו פינוי הריסה נגד ההתיישבות בת-החודשיים בהר אלדד ברמת הנגב.

בכיפות הגיאודזיות ("דומים") שבהן מתגוררים חברי גרעין הראל אין עדיין מקלחות ושירותים פרטיים, אבל זו רק דוגמה אחת לאי-נוחות יומיומית, שולית, עבור חברי הקבוצה. חברי הקבוצה מונים 12 משפחות צעירות, 60 מבוגרים, בהם שמונה רווקים ורווקות והיתר זוגות ומשפחות, עם 12 ילדים. יש ביניהם סטודנטים, מורים, מדריכים, מטפלים, מוסיקאים ויוצרים, שהמשותף לכולם הוא האידיאולוגיה לחיים ערכיים ומקיימים בסביבה טבעית, תוך השתלבות בתוכה ובלי לפגוע בה.

שני דיונים, אולי מכריעים, מצופים בימים אלה. היום (שני) עתיד להתקיים דיון משפטי בעניין ההתיישבות מול המועצה לרמת הנגב, וביום שלישי מול מנהל מקרקעי ישראל. אלה כנראה עתידים לסיים את סאגת שבע השנים שעברו חברי הגרעין בניסיון למצוא פתרון למצבם, ואולי אף יכריעו את גורלם.

שבע שנים מנסה קבוצת גרעין הראל למצוא פתרון לבקשת ההתיישבות שלה בנגב. שבע שנים היא שומעת דחיות וסירובים. ההחלטה לשבת בהר אלדד, אומרת רונה לוין, חברת הגרעין, הפכה להיות בלית-ברירה לצעד של מחאה. "אנחנו כבר שבע שנים מנסים להתיישב, והיינו בקשר עם כל הגורמים, ובהם עם המשרד לפיתוח הנגב והגליל ועם המועצה לרמת הנגב, ולא נמצא לנו פתרון".

כשאנחנו מנהלות את הריאיון הטלפוני, אני שומעת את רונה רק בקושי, מבעד למשב רוח עוצמתי שזורע רעשים מחוספסים ומשבש את איכות השמע. "אני כבר נכנסת לדום", אומרת רונה, ושניות אחרי, כשאני תוהה אם אולי נעלמה בסופה, אני שומעת שקט נקי נטול רוחות. "זהו, אני בתוך הבית. עכשיו יהיה שקט". ביני לבין עצמי אני תוהה איך אפשר בכלל לחיות בשלום בשטח פתוח וחשוף, עם סופות חול תמידיות. ברקע שאלותיי הנוגעות לאקלים, רונה מתייחסת לכל העניין באגביות מוחלטת, אבל לא כזו שנשמעת מתוך הרגל וכניעה, אלא דווקא מתוך קבלה של הטבע ושל תנאיו.

– אתם מוכנים לחורף?

"בשעות מסוימות הרוחות מאוד חזקות. אנחנו עכשיו אכן עובדים כדי לחזק את המצע לחורף. לא היה פה גשם אבל כבר עכשיו יש רוחות חזקות והיינו צריכים לקבור את יריעות של הדומים עמוק באדמה". למזלה של רונה ושל חברי הגרעין, מערך של מתנדבים התגייס לעזור להם בחודשיים האחרונים – מאז המעבר להר אלדד. "בסוכות היו יומיים של הפנינג וגם גיוס מתנדבים. הפרסום בפייסבוק גם הביא הרבה אנשים. מגיעים אלינו המון מבקרים ומתנדבים מרחבי העולם וגם מהארץ שעושים קאוצ'סרפינג, וסך הכל היו פה כבר אנשים מ-11 מדינות".

"יש עוד הרבה עבודה לפנינו לקראת שינוי העונות. אנחנו צריכים לאטום חלונות, להתקין דלתות ולייצב את הדומים. לא כל הדומים מכוסים כרגע ואנחנו במצב מניעת עבודה. בגלל שלא הכל מוכן, חלקנו גרים ביחד, וזה לא מצב נוח. ברגע שיתנו לנו אישור אנחנו עושים את זה מאוד מהר. יהיו תוצאות הדיונים אשר יהיו, כרגע אנחנו חיים פה, ואנחנו חייבים להפוך את המקום לאפשרי לחיות בו".

– יש התרגשות לקראת הדיונים? אתם אופטימיים?

"יש התרגשות, ויש לחץ. אופטימיות היא לא פריבילגיה שנתנו לנו כל כך להישען עליה בכל השנים האלה, ובכל פעם שהיה סיכוי שנראה שהתקדם לכיוון ריאלי, הוא נחל כישלון, וזו אכזבה גדולה. לגרעין זה נורא קשה". רונה מספרת על דוגמאות אחרות של יישובים ושל תושבים שנאבקים על זכותם למחייה אך נתקלים בתקופה זו בחומה בצורה, ומאפשרת בכך פרספקטיבה שיוצאת מחוץ לגרעין הראל כמקרה יחיד. "היום יש תנועה של הרבה אנשים שנאבקים ברשויות לאחר שהם כן קיבלו אישורים ופתאום מקשים עליהם. ביישוב קדיתא למשל קיבלו בזמנו אישור להתיישב, והמנהל (מקרקעי ישראל) לבסוף הקצה דונם מתוך היישוב לבניית בתים רגילים, ועכשיו היישוב נלחם על זכותו לקיום כיישוב אקולוגי. גם בחוות נטור בצפון יש תנועה להקמת יישוב, שקם ממש בימים אלו".

מועצת רמת הנגב הוציאה בחודש האחרון הודעות נחרצות וקשות לתקשורת בעניין גרעין הראל. בהודעה מטעמה נטען כי חברי הגרעין הם בגדר "קבוצת צעירים שפלשה להר אלדד", וכי המועצה "מתנגדת בתוקף להתיישבות הבלתי חוקית של גרעין הראל ולמצג השווא ההתיישבותי אקולוגי שחבריה מנסים להציג. המועצה פועלת באמצעות כל הכלים המשפטיים והציבוריים שבידה על מנת לפנות את הגרעין מהר אלדד". עוד נטען מהמועצה – "מזה שנתיים מקיימת המועצה דיונים עם חברי גרעין הראל, במהלכם הוצעו להם מקומות להתיישבות, בהם ניצנה ויישובי המועצה, ואף באר שבע, ירוחם ומצפה רמון. חברי הגרעין דחו את כל ההצעות, והודיעו כי בכוונתם לעלות להתיישבות באזור הר אלדד". ראש המועצה שמוליק ריפמן אמר בעניינם:  "אני כראש המועצה מתנגד לכל פשרה בעניין גרעין הראל. הם צריכים לרדת מההר תרתי משמע".

– על פי המצג התקשורתי נראה שמדובר במילה שלכם מול המילה של המועצה האזורית רמת הנגב: הם טוענים שהציעו לכם מקומות התיישבות שונים ואתם סירבתם, ומול זאת אתם טוענים, וכך גם חיזק אתכם ח"כ חסון בנאומו, שאתם ביקשתם מקומות להתיישבות והם אלה שסירבו.

רונה מספרת שהצהרות המועצה לרמת הנגב אינן נכונות. "שתי ההצעות שהוצעו מטעם המועצה היו טללים וקיבוץ שדה בוקר, והן נפלו, ולא בגלל הגרעין. בהתחלה הוצע לנו להצטרף ליישוב טללים, ואנחנו הסכמנו. בסופו של דבר, אחרי מגעים, חברי יישוב טללים, שמונים 14 משפחות, סירבו לקבל אותנו  – 12 משפחות – בטענה שאנחנו יותר מדי אנשים, שאנחנו קבוצה גדולה מדי (יחד עם הילדים מונים החברים בגרעין כ-70 אנשים). בשלב אחר, קבוצת איילים סיכמה אתנו שתקצה לנו קרוואנים בקיבוץ שדה בוקר, ובסופו של דבר, אחרי תהליך ממושך, הם אמרו שהם בעצם רוצים להקצות אותם לבני הקיבוץ, ולנו ישאירו עשרה קרוואנים במקום 35 כפי שסוכם בהתחלה. 35 בתים זה המספר שיש לנו כעת והוא זה שמספיק לנו".

"מחפשים פתרון שישאיר אותנו ברמת הנגב, לאו דווקא בהר אלדד"

"יש פה משהו שגובל בהמון צביעות", ממשיכה רונה לספר בגילוי לב ביחס להצהרות המועצה לאופציות ליישוב, "המועצה באה ואומרת לנו, בואו תתיישבו בירוחם. אבל למה היא מציעה דבר כזה? לכאורה כי יש בעיה. הם מנסים לפתור את הבעיה בגיוס תושבים חדשים צעירים. אז היא אומרת לנו, בואו כקבוצה צעירה ותתיישבו בתוכם, ובכך המועצה מנסה לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. אבל הרי לא האוכלוסייה שם היא הבעיה – הבעיה היא שאין שם מקומות של פרנסה. אם רוצים להקל על תושבי ירוחם, שישקיעו משאבים בהם ולא יכניסו שישים חברים צעירים נוספים. אנחנו אומרים בגלוי, אנחנו לא רוצים להתפרץ לעיר. גם שמוליק ריפמן גר ברביבים ולא רוצה לעבור לירוחם. אולי אף יגדילו לעשות ויציעו לנו את אילת?

בניגוד לאופי בו צוירו בתקשורת, חברי גרעין הראל גמישים מתמיד ופתוחים להצעות. "אנחנו מחפשים פתרון שישאיר אותנו ברמת הנגב, לאו דווקא בהר אלדד". בניגוד לטענת מועצת רמת הנגב לפיה הגרעין דחה הצעות התיישבות, הצעות שקודמו לשלבים פרקטיים טורפדו והותירו את חברי הגרעין ללא ברירה: "אחרי שהגורמים המיישבים במדינה לא הצליחו למצוא לנו פתרון במשך כל הרבה שנים, הבנו שאין לנו ברירה אחרת"

אנחנו לא מבינים, למה שלא יימצא רעיון התיישבות לרמת הנגב? אם היה שומע את הדברים האלה, בן גוריון היה מתהפך בקברו. כל התקופה הזאת ביקשנו לדבר עם המועצה לרמת הנגב, ודווקא עכשיו סוף-סוף, חשוב לציין, כן יש תהליך של הדברות עם ראש המועצה שמוליק ריפמן, ואנחנו כן מקווים שנוכל למצוא פתרון שישאיר אותנו ברמת הנגב, לאו דווקא בהר אלדד. אנחנו אוהבים את המדבר ואת האזור הזה. אנחנו חבר'ה שגדלו במדרשה, אני גדלתי בעומר. זו המועצה הכי גדולה במדינה, זה כביש 40 שזה ציר מרכזי לבאר שבע שזו פרנסה של רוב האנשים פה. ויש המון מה לפתח פה בסביבה, אם מבחינה תיירותית ואם מבחינת תפיסה אקולוגית, ולעשייה חברתית וחינוכית".

"היום התפיסה היא לא ליישב את הארץ"

"במשך שנים שלטה כאן תפיסה חברתית וערכית ליישב את הארץ, ובעשר השנים האחרונות התפיסה היא לא ליישב, ולא לפתח נקודות יישוב חדשות. זה התמ"א, וזה הקו שקיים במדינת ישראל. אבל גם את התמ"א אפשר לשנות, והמנהל צריך להתגייס לזה. אנחנו לא יוצאים כנגד המועצה, אנחנו קודם כל יוצאים נגד הגורמים המיישבים של מדינת ישראל שלא הצליחו למצוא לנו פתרון כל  הרבה שנים, ובשל כך הבנו שאין לנו ברירה אחרת. הגשנו בקשות מנשיא המדינה ועד לתנועת אור (להתיישבות בנגב ובגליל), והאקט כאן בהר אלדד הוא מתוך מחאה על אזלת היד של המערכות. באתר של חטיבת ההתיישבות מתנוססת הקריאה, 'צעירים בואו לנגב'. זה לא אבסורד?

"כל התיישבות בנגב מצד הממסד מותנית בהטבות כלשהן. עמותת איילים לדוגמה, משלמים לכל מי שמגיע ממש שכר כדי לגור בנגב – יש הקלות בשכר-דירה ותשלום של שכר-לימוד".

בניגוד להם, מדגישים חברי הגרעין, כי השקיעו כסף מכיסם ונטלו הלוואות בנקאיות גדולות. "אנחנו קבוצה שבה כל אחד הוציא כסף מהכיס והלוואה של 45 אלף שקל כדי להתיישב כאן ולתחזק את החיים האלה. אנחנו מגיעים עם אמירה חזקה – אנחנו באמת רוצים להתיישב בנגב, וזה הרצון הכן שלנו, לא כי מישהו משלם לנו. אני רוצה לציין לטובה את עזרתו של ח"כ ישראל חסון שנרתם בכל צורה לעזור לנו. הוא אתנו בקשר יומיומי, והוא יוצא מגדרו בעשייה למעננו. אנחנו רוצים להגיע למצב שבו נגיע עם הגורמים המיישבים לשיתוף פעולה והדברות, שבמסגרתם יימצאו לנו פתרון ראוי".

"החברה להגנת הטבע לקחה לעצמה את המונופול על המילה 'אקולוגי' "

לחץ רב הופעל גם מכיוונה של החברה להגנת הטבע, שהתנגדה נחרצות ליישוב. במהלך החודש האחרון ביקשה החברה בפנייה למשרדי הפנים והמשפטים ולרשות מקרקעי ישראל לאכוף סמכויות נגד ההתיישבות: "מבחינה סטטוטורית, בהתאם לתמ"א 24 ולתמ"מ 4/14 החלה על השטח, מוגדר השטח כבעל רגישות סביבתית גבוהה, והוא אפוא בעל חשיבות עליונה לשימור, וכל פעילות בינוי ופיתוח אסורה בו בתכלית האיסור. השטח נושק לשמורת טבע, ובקרבתו נחלים רבים ואף התגלו בו ציורי קיר בעלי ערך ארכיאולוגי תרבותי גבוה. נבקש לעצור מידית את כל העבודות הנעשות בו ולהורות למועצה האזורית רמת נגב ולגורמים האמורים לסייע לה, לפנות בדחיפות את המבנים".

"היה פה סיור של החברה להגנת הטבע", מספרת רונה, "שארגנו טיולים בחינם להר אלדד כדי 'לראות את הפגיעה של הפולשים'. זה הסתכם בתוצאה די מביכה עבורם, כי כולל חברים שלהם וכתבים שהצליחו לגייס, לא היו כאן יותר מעשרים אנשים. התראיינתי מולם גם בקול הדרום וגם בערוץ המקומי, ואמרתי שם את אותם דברים – החברה להגנת הטבע לקחה על עצמה את המונופול על המילה אקולוגי, ומבחינתה, בהתאם למושג שלה, אנחנו לא יישוב אקולוגי.

"יש בכל הסוגיה פה ביטוי לשתי תפיסות עולם, אחת אקולוגית-קיצונית, שבה טוענים מי שיטענו שמטרתם של בני האדם היא לחיות בעיר במגדלים רבי קומות, וביום שבת לא צריכים לטייל במדבר, כי כף רגלם מייצרת טביעה אקולוגית. לפי תפיסת העולם האקולוגית המנוגדת, שאנחנו חלק ממנה, אנחנו שואפים לחיים של קיימות, מתוך אמונה שהאדם הוא חלק מהטבע ולא מחוצה לו. בנוסף לכך אנחנו גם מאמינים בהתיישבות, ובכך שצריך למצוא את האיזון בין שני הדברים האלה. אנחנו חושבים שצריך להתיישב – אבל לתכנן זאת  בצורה שכמה שפחות מפרה את האיזון האקולוגי.

"יש מחקרים שמראים שדווקא כאשר האדם מתיישב בצורה נכונה ושקולה, לא רק שהוא לא פוגע בסביבה, אלא הוא יכול להשפיע עליה לטובה מהרבה בחינות. לדוגמה בנושא של השבחת האדמה, אנחנו מקבלים באופן תמידי הנחיות מחוקרים בעלי שם, שנותנים לנו המלצות לעצים שכדאי לשתול, עצים שמשיבים זנים של חיות וציפורים שחשובים למערכת האקולוגית. אני בעצמי חקרתי תקופה ארוכה את הנושא של הקיימות, ויש פה הרבה חברים בגרעין שהם בוגרים של מדרשת שדה בוקר, ושזה תחום המומחיות שלהם".

"גם שדה בוקר היה פעם שטח טבעי"

"החברה להגנת הטבע המציאה מושג שנקרא שטח טבעי, ואין ספק שלפני בריאת האדם הכל היה שטח טבעי. גם השטח שעליו יושב היום שדה בוקר היה שטח טבעי. יש מקום לאדם להתיישב, אבל הוא חייב לפעול בצורה כזאת כך שהוא חלק מהמערכת האקולוגית, ולא כזה שמשליך את הזבל שלו ולא לוקח שום אחריות על ההשפעה שלו על הסביבה האקולוגית שלו. למה החברה להגנת הטבע לא נלחמת על כך שבשדה בוקר החשמל יהיה כולו סולארי והבנייה תהיה ירוקה ומערכת המים תהיה של מים אפורים? שנים תרמתי לחברה הגנת הטבע, ועכשיו הפסקתי את הזרמת הכסף אליה, כי הגישה שלהם היא גישת התנגדות. הם לא באמת מנחילים קיימות ותפיסה ירוקה".

– בנוסף לחברה להגנת הטבע, גם צפריר רינת ב'הארץ' תקף אתכם על כך שאתם לא באמת אקולוגיים. הוא אפילו חתם בזה שההתיישבות שלכם היא בגדר "תקדים מסוכן".

"כקבוצה, העקרונות שלנו מתבטאים בחיים שהם אחרים, שמבוססים על תשתיות שלא מזיקות לסביבה. אנחנו רוצים לחיות על חשמל סולארי ולא שורף אנרגיה, להפוך זבל אנושי לקומפוסט במקום להשחית את האדמה, להשתמש במים במערכות מים אפורות שבתהליך זה משקות את הגינות שלנו.  אנחנו מאמינים שצריך לאפשר לקבוצות ולקהילות להתיישב כקהילות. היום קהילה יכולה להיות גם עשרה חבר'ה שהיו ביחד בצבא או בשנת שירות, והם רוצים להתיישב יחד. אבל כחלק מתפיסת עולם משותפת? לא מאפשרים לנו. גרעינים כמונו יש עוד הרבה, אבל הם הולכים ומתפרקים, ואז כל אחד בנפרד מנסה ועדת קבלה, אבל כקבוצה הם לא יכולים לחיות ביחד. מה שמאפיין אותנו הוא שאנחנו רוצים לחיות במרחב כפרי, מה שהלכה למעשה מחבר אותנו לכל תושבי רמת נגב".

[למידע נוסף על הממשקים הקיימים ביישוב, בעמוד הפייסבוק של הגרעין יש פירוטים נוספים על אודות ההיבטים והשימושים האקולוגיים של המחייה – http://goo.gl/2yUoBL]

"לא ייתכן שהמועצה הכי גדולה בארץ לא תוכל ליישב אותנו"

"אם רמת הנגב אומרת שאין לנו מקום, זו קודם כל אפליה נגד קבוצה של אנשים. לא ייתכן שהמועצה עם השטח הכי גדול בארץ, מועצת הנגב, עם הכי מעט אנשים, 4,500 תושבים, לא תוכל ליישב אותנו. נכון שזה לא בהחלטת המועצה, אבל המועצה יכולה לתמוך בנו ולמצוא איזשהו פתרון. חשוב להבין שעלינו למקום הזה כמחאה. אבל יחד עם זאת נשמח להישאר פה כיישוב. אנחנו רואים פה מקום ראוי להתיישבות. יש כאן אפילו שביל גישה שחברת החשמל סללה הרבה לפני שאנחנו הגענו לפה. אבל אנחנו למרות הכל פתוחים לרעיונות אחרים".

"פתוחים לתהליכי למידה והתפתחות"

"הייתי שמחה אם היה אפשר לדחות את הדיונים ונוכל להתחיל תהליך נכון של הידברות ובדיקת אפשרויות. אנחנו לא גרים פה באוהלים, השקענו פה הרבה מאוד עבודה וכסף כדי להקים את מה שקיים, ואנחנו חושבים שזה מקום נהדר, שזה יכול להיות דגם להתיישבות. למה צריכה להיות בעיה אם המדינה תתמוך בהתיישבות שקמה על-פי תפיסה מקיימת? אם גופים ירוקים טוענים שהמקום הזה ספציפית בעייתי, אז לא כל מקום הוא בעייתי? צריך גם לשאול האין ההרחבה של שדה בוקר היא לא פחות בגדר פגיעה במרחב אקולוגי. אנחנו פעלנו בגיוס משאבים אישיים, והייתי שמחה שהמדינה תתמוך ביישובים שקמים ממקום כזה, ששואף לקיים אורח-חיים מקיים עם הסביבה. חשוב לנו להגיד שאנחנו פתוחים ללמידה, מגיעים לכאן מומחים ונתרמים לעזור לנו. המכללה לפארמקלצ'ר למשל תעזור לנו ותתמוך בנו בכל הקשור לצמחייה ולגינון. יש לנו גם מפגשים קבועים עם החטיבה להתיישבות בנגב שנרתמו לעזור לנו ולחפש פתרונות. אנחנו לא מתיימרים להיות הכי מביני-עניין, אנחנו מכריזים בגלוי שאנחנו כל הזמן פתוחים לתהליכים של למידה ושל התפתחות.