אזהרת ספוילר; הפוסט מיועד למי שראה את הסרט "אסירים" של הבמאי דניס וילנו, או למי שאינו מתכוון לראותו. מתח ואימה מלווים את הצופים לאורכו של הסרט הרב-ממדי הזה, שבמוקד שלו שאלות מוסריות כבדות משקל, מה שהופך אותו לאחד הסרטים החשובים של השנים האחרונות.

פוסט טראומה. או לפחות מאוד קרוב לזה. כך אתם עלולים לצאת מהסרט "אסירים", ולא רק בגלל חטיפת הילדות והאימה המוחלטת, שתוקפת את נשמתכם מהרגע הראשון של הסרט ועד סופו.

האימה הגדולה יותר ניחתת בדקות האחרונות של הסרט. שוב, לא בגלל "הסוף המפתיע", המובטח בתיאור שהפיצו משווקי הסרט. יוצרי הסרט מכוונים אותנו לכמה חשודים פוטנציאליים, כך שזהות מבצע הפשע אינה כה מפתיעה. הסוף המפתיע באמת הוא ההכרה כי אכן כל אחד יכול להפוך למפלצת בתנאים המתאימים.

פרט לרובד הראשי של הסרט, העלילה, קיימים רבדים נוספים. זוכרים את "התחלה" (Inception")? גם הוא סרט רב-ממדי, שממנו יצאתם בתחושה שמוחכם עבר זה עתה עיסוי פיזי של ממש. כמו ב"התחלה" גם "אסירים" הופך אתכם לחלק מהעלילה. אך כאן מסתיים הדמיון בין השניים.

הרובד הנוסף בסרט עוסק בשאלה האם אנחנו יכולים לאבד צלם אנוש. למעשה, הסרט הזה הוא מעבדה לפסיכולוגיה של ההמון.

כשהאב קלר דובר – המגולם על ידי יו ג'קמן (Hugh Jackman) הנפלא – לוקח את החוק לידיים, אנו לחלוטין מבינים אותו. הרי גם אנחנו היינו נוהגים כך במקומו. או לפחות היינו רוצים. לכן, כשהוא מכה את אלכס (פול דאנו), החשוד בחטיפה, אולי עוד מנקר הספק בדבר אשמתו, אבל אנחנו מצדיקים את המכה, רק למקרה שיימצא אשם בהמשך.

אבל אז מגיעה הזדמנות פז, שמעט ממשפחות הקרבנות זוכות לה, אם בכלל. הזדמנות לחטוף את החשוד, ולהוציא ממנו מידע. האם היינו עושים זאת לו היו חיי ילדינו  תלויים בכך? אין ספק.

המחשבה שאנו אנשים מוסריים לא עוזבת אותנו לרגע. הרי לא כולנו רוצחים בעלי חיים כפי שעושה קלר בסצינת הפתיחה, סצינה שנועדה לשכנע אותנו בהמשך, שהוא אכן מסוגל להתעלל באדם חסר אונים. מי שהורג צבי (שבתודעה הקולקטיבית נתפס כ"במבי", ענוג ופגיע), בהחלט טמונה בו יכולת שטנית, לא? אפשר לשער שהחיה שניצודה, נבחרה בקפידה. לא זאב, לא דב גריזלי ולא טורף אחר, אלא במבי. במבי גדול, אמנם, אבל במבי.

ומפני שאנחנו כל כך מוסריים, אנו זקוקים להתחבטות מצפונית. מי שמספק אותה הוא האב השחור, פרנקלין, המגולם על ידי טרנס הווארד. עם התפתחות העלילה תהיתי למה הבימוי מתמקד יותר בסבל של האב הלבן, ופחות בסבלו של האב השחור. זה בהחלט צרם. אבל מסתבר שלפרנקלין יש תפקיד חשוב. הוא משמיע את הקול המצפוני שלנו, ודורש מקלר להפסיק לענות את אלכס. אנו עוקבים אחר שיח הדברים, המבטא את חילופי הדברים במוחנו, ומכריעים. אנו בעד. אנו רוצים להציל את הילדות.

אז מי בעצם האסיר? האם אנו היינו חופשיים במחשבותינו במהלך הצפייה בסרט? כלל לא בטוח. כפי שטענתי, הסרט משמש מעין מעבדה לעיצוב חשיבה והתנהגות. אופני החשיבה והרגשות שלנו נקבעו על ידי יוצרי הסרט באמצעים ויזואליים ושמיעתיים מתוחכמים. הובלנו לעבר המסקנות הנחרצות והשיפוטיות, וכך גם הובלנו אחר כך לייסורי המצפון והכאב שהגיעו עם ההכרה על מה שעוללנו, או מה שיוצרי הסרט עוללו לנו. ולכן, גם אנו, הצופים, מעין אסירים של יוצרי הסרט.

אי אפשר שלא להבחין גם ברובד הדתי. "אסירים" נוגע בסוגיות דתיות אתיות, ותפילותיו של קלר עוברות בעלילה כחוט השני. קלר הוא קבלן עצמאי – מעין נגר – כמו ישו. וכן, יש לו גם זקן, שמזכיר את Jim Caviezel ב"פסיון של ישו" (The Passion of the Christ). הבחירה להציגו כך בהחלט לא מקרית.

האם העובדה שקלר מתפלל כל הזמן, ומבקש מחילה על מעשיו מפחיתה מחומרת מעשיו? רבים מאיתנו גדלים על האמונה כי רק אלוהים יכול לשפוט אדם כראוי, והנה אנו עושים זאת בסרט כצופים. אנו תומכים בקלר מתוך הזדהות מלאה איתו. למעשה, אנו ממלאים בסרט תפקיד נוסף, מעין אלוהים.

אנו בטוחים שאלכס קשור לפשע כי הוא אמר משהו המעיד על כך שראה את הילדות סמוך לחטיפה או בזמן השבי, ולכן מוצדק לעולל לו כל מה שאפשר כדי לחלץ ממנו את המידע. זאת למרות שאנו יודעים כי מדובר באדם בעל מנת משכל של ילד בן 10. השיפוט שלנו משתנה בגלל הפחד והאימה, שאנו נתונים בהם.

יוצרי הסרט מוליכים אותנו צעד אחר צעד – תוך זריעת אימה – לקראת הכרעת הדין. אלכס אשם, לפחות במשהו, ולכן "מגיע לו". הם צופים את תגובותינו לסצינות המצולמות בקפידה, ויודעים לטעת בראשינו מחשבות מסוימות. הם יודעים כיצד נרגיש, ומשתמשים בכל כישרונם כדי לעורר בנו את הרגש הרצוי להם, ובעקבותיו את מחשבתנו.

אבל קלר עצמו, על אף כל תפילותיו ואמונתו, אינו מצליח לסלוח לעצמו ברגע שנודעת לו האמת.

הוא מגיע לבית המכשפה, ואף שהוא יכול בעיקרון לגבור עליה, הוא נראה כנוע ללא סיבה מוסברת, ומאפשר לה להשתלט עליו, ולקבל את עונשו.

האם זו כפירה בדת באופן לא מוצהר? הרי אם קלר כל כך מאמין, הוא צריך לדעת שאלוהים סולח לו, ולו רק בזכות כל התפילות שעליהן טרח במהלך הסרט. אבל עצם העובדה שהוא מעניש את עצמו מעידה על כך שאין הוא סומך עוד על הכוח האלוהי להענישו. הוא מחליט לבד כי ביצע חטא, ומחליט לבד לקבל את העונש. הוא מוכרח להעניש את עצמו על שלקח תפקיד אלוהי, ומצא באלכס אשם. ואנו אמנם רוצים סוף טוב, אך שותפים לתחושת האשמה, ולכן מקבלים את עונשו.

למעשה, גם אנחנו מוכרחים להיענש על שלקחנו, ולו זמנית, את תפקיד אלוהים. ולכן סוף הסרט מציע קתרזיס חלקי בלבד, ולא מושלם כפי שהיינו מצפים לו. יוצרי הסרט מציעים לנו רק רמז לבאות, ואנו משלימים אותו בדמיוננו. לטוב או לרע. "מה?! זה הסוף?" שאלו צופים סביבי, מתוסכלים. הם רצו אמירה נחרצת, סוף מוחלט.

אבל היוצרים אינם מכוונים לכך שנרגיש טוב עם עצמנו בסופו של הסרט, אלא מזמינים אותנו לבחון את עצמנו ולהבין כמה קל להשפיע עלינו באמצעות טיפוח רגשות עזים, ובעיקר פחד, לראות ב"אחר" חפץ נטול רגשות.