בהופעה נרגשת בבית הנבחרים ההונגרי ציין שר האוצר, כי המילים האלה צריכות להדהד לנצח בבית הזה: " יהודים לא ימותו שוב על אדמת הונגריה רק מפני שהם יהודים. אנחנו, באמת, מחויבים". לפיד סיפר לחברי הפרלמנט כיצד אביו יוסף "טומי" לפיד ברח משיירת המוות בבודפשט
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
"אני שמח להיות כאן היום, אבל אני לא רק שמח. זוהי תחושה מורכבת, שבה כולנו אבודים במקצת בין הגעגוע אל העבר ורוחות האימה של העבר, בין התקווה שמשהו עמוק השתנה בחברה האנושית, לבין הפחד ששום דבר לעולם אינו משתנה והשדים עדיין חיים בינינו. לפני שבעים שנה היה שלט תלוי על בניין הפרלמנט היפהפה הזה. הוא אמר, "אין כניסה לכלבים ויהודים". אנחנו רוצים לשכוח. אנחנו לא יכולים לשכוח". כך פתח שר האוצר יאיר לפיד את נאומו בפרלמנט ההונגרי.
"יש רגע. הוא הרגע המכונן של המשפחה שלי, הוא הרגע המכונן שלי, למרות שלא נולדתי כשהוא אירע. הוא קרה פה בבודפשט, בפברואר 1945".
במרתף בגטו בודפשט
"בפברואר 1945 אבא שלי – יוסף 'טומי' לפיד היה בן 13, וחי עם סבתא שלי במרתף בגטו בודפשט, בשלב זה, בעיקר מבשר של סוסים שמתו ברחוב. הרוסים היו כבר קרובים לבודפשט, והגרמנים יחד עם הפשיסטים ההונגרים התחילו להוציא את היהודים בשיירות מוות. את רובם הם הובילו אל נהר הדנובה, שהיה קפוא. הם ציוו עליהם לכרות חורים בקרח, ואז ירו בהם לתוך המים.
"באחד מימי שני, מוקדם בבוקר, הגרמנים הקיפו את הבלוק של אבא שלי, והתחילו להוביל אותם בשיירת מוות שהיו בה בערך 600 איש. הם הלכו ברחובות של בודפשט, שהיתה ריקה בגלל ההפצצות של הרוסים, ומהחלונות הסתכלו עליהם אנשים שידעו שהם הולכים למות. בשלב מסוים, כשהם הגיעו לגשר מרגיטף הנמיך מטוס רוסי לרגע מעל השיירה ופתאום אנשים התחילו לרוץ ולצרוח, והגרמנים הרימו את ה'שמייסרים' וירו לעבר השמיים, ואבא שלי הסתתר מאחורי בית שימוש ציבורי קטן, צבוע ירוק.
"אמא שלו שעמדה מאחוריו, דחפה אותו לתוך בית השימוש, ואמרה לו 'תעמיד פנים שאתה עושה פיפי'. והוא העמיד פנים שהוא עושה פיפי, והשיירה המשיכה בלעדיהם. ושש שעות אחר כך, כל מי שהיה בשיירה הזאת היה כבר מת, חוץ מאבא שלי, וסבתא שלי. הם עמדו ברחוב, חופשיים, בלי הטלאי הצהוב, כי אבא שלי הוריד אותו מהבגד, והם יכלו ללכת לכל מקום.
"במיד-ווסט האמריקאי היו אלפי מיילים שבהם לא גר אף אדם, ב'בוש' האוסטרלי, כל הדרך מסידני ועד פרת', חיו פחות אנשים מבגטו בודפשט, לונדון היתה חופשית, פריז עמדה להשתחרר, מוסוליני כבר נתלה באיטליה, אבל לאבא שלי – ילד בן 13 – לא היה לאן ללכת. לא היה לו לאן ללכת, אז הוא חזר לגטו. הוא חזר לגטו וקיווה שהרוסים יגיעו לפני ששיירת המוות הבאה תצא לדרך".
ביקור עם אבא בבודפשט
"הרבה מאוד שנים אחר כך, נסעתי עם אבא שלי לבודפשט. הלכנו יחד ברחוב ואז הוא נעמד, והתחיל לבכות, והצביע על בית שימוש ציבורי קטן – הוא כבר לא צבוע ירוק, גרפיטי מכסה אותו, אבל הוא עדיין שם. ואמר לי 'זה-זה. זה המקום שבו אני ניצלתי, זה המקום שבו בעצם אתה נולדת, זה המקום שבו נולדה הציונות שלי. כי פה אני הבנתי שאני מוכרח שיהיה לי מקום שאליו אני אוכל ללכת'.
"ועמדנו שם, שני גברים מבוגרים, וליטפנו את הקיר של בית השימוש ובכינו, והעוברים והשבים ברחוב עקפו אותנו בזהירות, כי הם היו בטוחים שאנחנו משוגעים. אבל לא היינו משוגעים. היינו – טעות סטטיסטית. הוא אמור היה להיות מת, ואני אמור הייתי לא להיוולד, ובכל זאת היינו שם. נגד כל הסיכויים, שני גברים שמוכרחים שיהיה להם מקום אליו יוכלו ללכת.
"כשאבא שלי חזר לגטו הוא הכיר שם עוד יהודי צעיר, בשם תומש פטר לנטוש, שהיה חבר במחתרת האנטי-נאצית, הבריח לגטו תרופות ואוכל, וסיכן את חייו יום אחרי יום כדי לעזור לאחרים. שם, בגטו, תומש לנטוש הכיר את אנט – שנמצאת כאן איתנו היום יחד עם בתה קתרינה – ומתוך התופת נולדה משפחה.
"כמה חודשים מאוחר יותר המלחמה נגמרה. אבא שלי חזר לעיר הולדתו וגילה שאביו מת במחנה הריכוז מאוטהואזן ורוב קרובי משפחתו נספו בזמן הכיבוש. לנטוש חזר לביתו וגילה שאמו ורוב קרובי משפחתו נרצחו. בסך הכול, בעשרת חודשי הכיבוש הנאצי נרצחו 450 אלף יהודים הונגרים.
"אני אורח בבית הזה, ואורחים אינם אמורים להביך את מארחיהם, אבל אנחנו נחטיא את כל הרעיון שמאחורי האירוע הזה אם נתכחש לעובדה שרצח-עם בהיקף כזה לא יכול היה להתרחש ללא עזרתם האקטיבית של עשרות אלפי הונגרים, וללא שתיקתם של מיליוני הונגרים אחרים".
"כתם על כבודו של הבית"
"יש כתם על כבודו של הבית הזה. במשך שנים ארוכות כולנו ניסינו להתעלם מן הכתם הזה, אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שהתעלמות לעולם אינה המדיניות הנכונה. האנטישמיות שוב הרימה בהונגריה את ראשה המכוער, ואנחנו יודעים היום – כי למדנו את זה ליד בית השימוש הירוק, על גדת הדנובה – שאסור לנו לבטל את הגזענות, אסור לזלזל בה, אסור לתת לה לצמוח. השנאה אינה נעלמת. היא עובדת חיים נוראה שעלינו להיאבק בה בכל שעה ובכל יום.
"ולכל מי שאומר שזה אחרת, ושהזמנים השתנו, ושזה לא יכול לקרות שוב, אני מעלה לפניכם את זכרם של תומש לנטוש וטומי למפל, שני ילדים רגילים, מבתים רגילים, עם משפחות רגילות – לא עשירים מדי, לא בעלי כוח, אולי לא משמעותיים מדי – שקמו בוקר אחד ובמקום ללכת לבית ספר נאלצו להימלט על נפשם מפני שהעולם כולו גמר אומר שהוא רוצה שהם ימותו. לא בגלל מה שהם עשו, הם לא עשו רע, אלא בגלל מה שהיו".
הצוואה
"טומי ותומש נשארו חברים לכל ימי חייהם. טומי הפך לשר המשפטים של מדינת ישראל, תומש הפך יו"ר ועדת החוץ של הקונגרס האמריקאי. הם מתו בהפרש של כמה חודשים ב-2008. איש אינו צריך להרגיש צער עבורם. היו לשניהם חיים טובים, ומלאים, והם חיו ומתו מוקפים באהבה והערכה. אולם הם השאירו לנו צוואה. והצוואה שלהם אומרת:
"אנחנו לא יכולים לעולם – לעולם! – להפסיק להיאבק נגד הגזענות, נגד השנאה, ולמען הצדק.
בראיון שנתן תומש לנטוש כמה שנים לפני מותו לקרן ספילברג, הוא נשאל מה צריכים הדורות הבאים ללמוד מהשואה. והוא אמר:
It is very simple: We are our brothers and sisters keepers… we cannot be bystanders… the prime obligation of every human being, is to speak out against injustice committed against any other human being, and the more different this human being is from you, the greater is your obligation to defend him.
"המילים האלה צריכות להדהד לנצח בבית הזה. הבית הזה צריך כל בוקר מחדש לומר, זה לעולם לא יקרה שוב. יהודים לא ימותו שוב על אדמת הונגריה רק מפני שהם יהודים. אנחנו, באמת, מחויבים".
צדוק התקוה
2 באוקטובר 2013 @ 19:41
היהודים לא מסכנים אבל מותקפים בגלל יהדותם בעולם ובצרפת והרשימה ארוכה אצין את רצח האכזרי של אילן חלימי הטבח בטולוז התקפות יומיות על יהודים הולכים עם כיפות זרקית הרימון לפני שלושים ושלוש שנה עי מוסלמי פלסטנאי ברובע היהודי בפריז הפיגוע התרחש במוצאי שמחת תורה – יום שישי ה-3 באוקטובר 1980 – כאשר התפוצצה פצצה שהוטמנה בתוך תיק צד של אופנוע מחוץ לכניסה לבית הכנסת היהודי הרפורמי ברחוב קופרניק ברובע ה-16 היוקרתי של פריז.
בפיצוץ נהרגו שלושה צרפתים והבמאית הישראלית עליזה שגריר שהיתה בבית הכנסת. עוד 20 בני אדם נפצעו. , רעייתו של הבמאי מיכה שגריר
על מה הם נרצחו או הותקפו על היותם יהודים עי מוסלמים כמה מוסלמים באירופה נרצחו הותקפו עי יהודים על רקע שינאת האיסלם? וכרגיל תענה לי לא לענין
עמית מנדלזון
2 באוקטובר 2013 @ 19:54
כן לפני 33 שנה היא פיגוע אבל לפני הרבה פחות מזה היו עשרות פיגועים במדינה אחרת אוטובוסים התפוצצו בתי קפה עלו באש ואנשים מתו כמו זבובים ואני חייתי שם בין האוטובוסים המתפוצצים … בירושלים. כאן אני מרגיש בטוח הרבה יותר משהרגשתי אז בירושלים כלום לא מתפוצץ עלי. אילן חלימי נרצח על ידי כנופיה שבאמתחתא עוד מעשי רצח יהדותו היתה להם תירוץ, הרצח בטולוז כלל בין היתר שלושה מוסלמים אבל אתה כמובן לא תזכור את זה כי זה ידפוק לך את התאוריה, אתה גם לא תעז לבוא לכאן ולהיווכח כי יהודים כמוך לא אוהבים שמראים להם את האמת
צדוק התקוה
2 באוקטובר 2013 @ 20:13
שלושת המוסלמים שנהרגו עבור הרוצח היו יותר גרועים מהיהודים כי עבורו הם בוגדים שלבשו מדי צבא צרפת אתה טוען שאתה בטוח בצרפת אני במקומך היתי מודאג מהאביב הערבי השוטף גם את אירופה ובמיוחד את צרפת אבל למה שאדאג לך אתה הרי חי טוב עם כל בני האנוש כמה מוסלמים באירופה נרצחו הותקפו עי יהודים על רקע שינאת האיסלם? וכרגיל תענה לי לא לענין כי התשובה שלך לא היתה לענין האטובוסים שהתפוצצו כאן היו מתנת העם הפלסטנאי כמחווה להסכם אוסלו שגבה כ1500 יהודים שנטבחו יום יום עי איש השלום בעל פרס נובל לשלום אבו עמאר יקרי השמאל הנאור היה אפילו הלוחם הגדול למען השלום אורי אבניר היה מוכן למות למען ערפת הגן עליו בגופו איזה מחווה של יפי הנפש איזו עוצה להגן כך על רוצח אלפי יהודים בקיצור שמור על עצמך נזכרתי תמיד תוכל לחזור לגהנום הציוני ברגע שתרגיש שהאביב הערבי הגיע למארסיי בקשר "לישבן הגזעני שלי" אני לא דואג עברתי מספיק בחיים שלי האמן לי ולא אפרט
צדוק התקוה
1 באוקטובר 2013 @ 23:42
האנטישמיות של השמאל הליברלי
הארץ, 30/10/2003 אמנון רובינשטיין
פחות מ-60 שנה אחרי שחרור אושוויץ, שבה האנטישמיות אל הכותרות. לא כבר שידרה הטלוויזיה הצרפתית תוכנית מיוחדת בנושא, ובאחרונה ראו אור כמה ספרים העוסקים באנטישמיות המודרנית – בין היתר, מאת המשפטן האמריקאי אלן דרשוביץ, ההוגה היהודי הצרפתי אלן פינקלקרוט והסופרת האמריקאית פיליס צ'סלר.
המשותף לכל אלה הוא, שהם כולם יהודים ליברלים הלוחמים למען זכויות האדם. לצ'סלר יש אפילו תעודת יושר מטעם השמאל הרדיקלי בארצות הברית ובישראל (היא גם הפגינה בכותל למען תפילה משותפת של נשים וגברים). למרות זאת, כל אחד מן השלושה נדהם לראות איך הביקורת על ישראל לובשת צורה של שנאת יהודים מחודשת, והתקומם על התופעה שההתקפה על עצם קיומה של ישראל נעשתה אופנתית בקרב חוגי השמאל הליברלי והאינטלקטואלי. אלה כוללים גם אינטלקטואלים ולוחמי זכויות אדם בישראל, שבעולמם הווירטואלי אין אלא אשמה ציונית.
אותם סופרים הזדעזעו מריבוי הפגיעות ביהודים, מהעובדה שדעת הקהל הנאורה אינה מתגייסת למענם וממאמרים הקובעים שהקמת המדינה היהודית היא טעות היסטורית. מבחינה זו הם מזכירים את מבשרי התנועה הציונית ומנהיגיה – משה הס, הרצל, יהודה פינסקר ומכס נורדאו – יהודים מתבוללים, שיום אחד מקיצים ונדהמים לראות שהחברה שבה התערו נהפכה לשונאת יהודים. אמנם רוב התקפות הטרור נגד יהודים בוצעו בידי מוסלמים קיצונים, וליהודים במערב לא נשקפות הסכנות שנשקפו להם בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20. זאת ועוד, לפעמים הדברים שכותבים נגד ישראל באירופה אינם מתחרים בדברים שאומרים אקדמאים ישראלים.
ואף על פי כן היה אפשר להניח, שמסורת אנטישמית בת מאות שנים לא תיעלם בן לילה ושהיא תופנה נגד מדינת היהודים. על פי המסורת הזאת, היהודי הוא תמיד שונה, אחר, והחשדות שהוא מעורר אינם נמוגים גם כשהוא נראה כ"אחד משלנו".
מימושו של מושג ה"אחרות" הזה, המוצמד בתרבות המערבית ליהודים ומוליד את השנאה אליהם, מודגם באופן נפלא ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. ליאופולד בלום החי בדבלין ב-1910 הוא בן לאב מומר ולאם לא יהודייה. הוא נשוי לאירית, וחבריו אירים. אחד ממכריו מאשימו בכך שהיהודים חומסים אלמנות ויתומים ומאיים להורגו. מדוע להרוג את בלום, שהוא אירי לכל דבר? אך בלום הוא גם שונה. הוא מגיש לאשתו ארוחה למיטה – התנהגות חתרנית בעליל, שאינה דומה לזו של גבר אירי אמיתי. ג'ויס, בגאוניותו, חזה את אש השנאה שתבעיר את אירופה.
לימין האנטישמי המסורתי קל לזהות את ישראל עם האחר הזה – החמדן והעושק, הדומה אך שונה. אך לא מן הימין הזה מזדעזעים אותם סופרים יהודים ליברלים. מזעזעת אותם בגידת השמאל האינטלקטואלי והליברלי, ממש כשם שפינסקר הזדעזע מתמיכתה של התנועה הסוציאליסטית המהפכנית, נרודניה ווליה, בפוגרומים ברוסיה ב-1881.
איך נהפך הלובי הליברלי, שוחר זכויות האדם, לרודף ישראל ולאדיש למצוקת היהודים? התשובה העיקרית היא, שהאחר בעיניהם הוא לא "היהודי הרכרוכי" נוסח בלום, אלא הפלשתינאי, שהישראלים, בתמיכת היהודים בתפוצות, שוללים ממנו זכויות אדם. האחר איננו עוד יהודי, אלא "קורבנו" הערבי. הסכסוך במזרח התיכון נראה, גם בגלל התנהגותה של ישראל, לא כמלחמת הישרדות של אי יהודי קטן, אלא דרך הפריזמה של טנק ישראלי הניצב בהתנחלות בעזה מול פלשתינאים חסרי אונים.
עמית מנדלזון
1 באוקטובר 2013 @ 23:51
הבעיה היא שאתה מערבב שני נושאים, היהודים מזמן לא מסכנים, בשום מקום בעולם, וגם סבלות העבר שלהם לא נותנים להם זכות לדכא את הפלסטינים. וכן גם ליהודים יש זכות ואפילו, חובה לבקר את מדינת ישראל בכל מקום אשר הם נמצאים. יום אחד, אם לא תפחד ותתפוס קצת אומץ ותגיע למארסיי אני מתחייב לקחת אותך לסיור בעיר המושמצת הזו שיפקח את העיניים שלך אבל אתה לא תעז אתה יהודי גלותי פחדן
צדוק התקוה
2 באוקטובר 2013 @ 19:51
אני לא פחדן אתה הפחדן ברחת מישראל ומי כאן הגלותי אתה אם היתי פחדן כמוך היתי בורח אבל כאן הבית שלי לטוב ולרע וכבר נלחמנו עליו כמה מלחמות מהבית לא בורחים גם אם קשה תראה במדינה שיחה בגונגל יש כשבעה מליון יהודים …………. מלמחות ירי רקטות וטילים והמדינה עומדת אז מי ברח ומי גלותי ומי פחדן???
עמית מנדלזון
2 באוקטובר 2013 @ 19:57
עזבתי ברחתי תקרא לזה איך שתקרא, סיבותי עימי ואני מאושר בהחלטתי. לא מתפקידי לדאוג לישבן הגזעני שלך עשיתי זאת 43 שנה, אז כאן ברחתי ל"מעוז האנטישמיות" שאתה לא מעז להתקרב אליו, מוזר לא ?
צדוק התקוה
1 באוקטובר 2013 @ 22:49
האנטישמיות חוגגת היום באירופה במסווה חדש אנטיציונות זה אותה גברת בשינוי אדרת והרבה נופלים לתוכה חלקם מטיפשות חלקם באמת מאנטישמיות היום הכי קל להגיד והרבה אנטישמיים אומרים אני אני חס ושלום לא אנטישמי "רבים מחברי הטובים הם יהודים" אני רק אנטי ציוני …………………
עמית מנדלזון
1 באוקטובר 2013 @ 22:56
אני חי באירופה צדוק אתה רוצה לספר לי קצת על אירופה ? אתה בטח יודע יותר ממי שחי כאן