"הנסיך איגור" מאת בורודין היא יצירה מונומנטלית באורכה ובעלת עלילה סבוכה. הביצוע של האופרה החדשה ממוסקבה, במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, נותן תחושה של סצנות שלא חוברו – לא מוזיקלית ולא עלילתית. המנצח הבריטי יאן לאת'ם קוניג הבריטי לא הצליח להניע את האופרה – וכך הוסעה התזמורת בכיוון מנוגד לכיוון התנועה. איטיות מסורבלת, היעדר אינטונציה מדויקת וחוסר סנכרון בין התזמורת לבין הסולנים והמקהלה.

הנסיך איגור (הבריטון אנדג'יי בלטסקי) שר בוויבראטו ובאי ניקיונות מיותרים. את אשתו ירוסלבנה גילמה אלנה פופסקיה בסופרן דרמטי, כשהיא נוטה ללחוץ על מיתרי קולה בחוזקה – כמצוות האסכולה הרוסית. לעומתם מקהלת הנשים הייתה מצוינת.

התמונה הראשונה נראתה כ"אוֹדָה לפְלַסְטִיק" בולט בכיעורו החום – הבתים ברקע והחומה; גם המגש שעף באוויר עם חזיר פְּלַסְטִיק ורדרד לא קירב את הקהל לעלילת ימי-הביניים המתארת את תבוסת צבא הנסיך הנכבש ונשבה על-ידי החאן המוסלמי. קצת עניין התווסף עם קריסת החומות, כשמתוכן עולה תמונת פסלי זאבים המגוננים על עיי העיר הכבושה.

הבס המרשים אלכסנדר קיסליב היטיב לגלם את תפקיד הנסיך גליצקי – ההולל חסר העכבות. הביצוע היה ריתמי וזורם, והתזמורת "התחממה" סוף סוף. ניגוד מוחלט הייתה ההקצנה הגרוטסקית בבימויו של יורי אלכסנדרוב לאבל ולחרדה של הנסיכה ירוסלבסקיה  לגורל בעלה. הנערות המתחננות לשחרור חברתן החטופה הופיעו כנזירות בעלות גיבנת ענקית, כשהן עוטות שחורים על במה אפלולית בגווני כחול אפור ובעיקר שחור.

חלקה השני של האופרה קרא דרור לדמיונו המופלג של הבמאי. קסמי המזרח המפתה של מחנה הפולובצים תוארו בפרוטרוט: על רקע הרים מלאי קסם, שהפכו לאוהלים עטויי נזמים אצעדות ותכשיטים, חוללו הנערות בפקודת החאן – הבס הנפלא ולדימיר קודשב, שהתייחס לנסיך איגור לא כאל שבוי אלא כשווה לו. כל חברי המקהלה עטו זהב, שש וארגמן, ושפע הרעיונות הגאוניים של הבמאי ואמן התפאורות – כבשו בהומור התוסס ובאסתטיקה המושלמת. על הבמה היו סוסים אדומים –  רקדנים שעטו על ראשם חישוקי מלתעות; גמדים בארגמן ש"כרסם" (כריות אדומות קטנות) הולכת לפניהם; רקדניות בטן חושניות; ולכל החינגה הזאת הצטרפו המקהלה והתזמורת שהפעם היו במיטבן.

 ובעיצומה של כל ההילולה עתירת הדמיון והיופי בזהב ובארגמן מגיע לפתע הסוף הבלתי מוסבר, כשהנסיך איגור מוצא את רעייתו האהובה לאחר שנמלט מהשבי. הכול היה עשוי כהלכה – ליקוי הירח שהפך מבננה צרה לירח מלא; שיכרון החושים של ריקוד הפולובצים – חברי המקהלה שהדהימו ביכולותיהם; פעלולי התאורה שהאירו את חיילי צבא הכובשים באור סגול מרוחק ומנוכר; המחול של הבריחה מהשבי שהודגם ע"י דמויות נשים מיוסרות המתפתלות מאחורי קיר זכוכית אטום.

ולמרות היופי המרהיב ושפע צבעי הארגמן והזהב, ההומור הגרוטסקי והשירה הכובשת של הסולנים בתפקידי המשנה (ויקטוריה שבסטובה הנערה החטופה, בתו של החאן טטיאנה טבאצ'וק המתאהבת ב"אויב" הנסיך איגור, ואלכסנדר בוגדנוב כבנו של הנסיך) הייתה תחושה של קטיעות. לא היה ברור מנין צץ הסוף הטוב וכיצד ברח הנסיך משביו; חסרה מקהלה שתסביר בשירה אדירה את הסיומת הדרמטית. ויותר מכל חסרו קולות הבסים המצמררים של שירת המקהלה שהייתה אמורה לחתום את האופרה – אם לא היתה נגדעה במצוות הבמאי.