מכירים את הפרסומת על תכשיר ניקיון כלשהו, שבו מצהירה עקרת הבית בנחרצות "שאני אשפשף? מה פתאום!"? אז זהו, שאני מכירה מישהי כזאת במציאות. אשריי וטוב לי. יש לי חברה יקרה במיוחד, שאני אוהבת אותה לא רק בגלל שהיא נחמדה וכיפית, אלא בגלל שיש לה עצות שלא היו מביישות גורו לענייני "איך להיות אשת חיל, אבל לא להשקיע יותר מדי", מה שאני – ממש לא. כלומר, אני גם לא ממש אשת חיל (האמת היא שאם כבר, אזי עליי לזמר "איש חיל מי ימצא" לבעלי בערב שבת, כי הוא לרוב מבשל, ואני רק מסדרת יפה את השולחן…), גם לא משקיעה יותר מדי בקרצוף הבית (יש עוזרת פעמיים בשבוע, תודה לאל), וגם, אם כבר טורחת ומשקיעה, זה לוקח לי ימבה זמן. באסה.

אז בשביל זה יש חברים. ובעיקר את החברה היקרה הזאת, השם ישמור אותה, ששמה האמצעי הוא "צ'יק- צ'ק". בענייני ניקיון למשל. "למה לך להתחיל לקרצף את הבית כשהוא קצת מלוכלך?", תאמר בתהייה אמיתית וכנה. "פשוט מאוד, קני לך סחבות חד פעמיות גדולות של חברה X  או Y, הניחי על המגב, הסתובבי באזור המלוכלך עם בקבוק מים, הזליפי מים מן הבקבוק מעדנות הנה והנה, עברי עם הסחבה, שגם כך יש בה מעט סבון, והופ! הרצפה נקייה ומנצנצת, הסחבה- לפח, וחסל סדר ניקיון. צ'יק-צ'ק, בדיוק 5 דקות!". שאפו!! מה…לא? אני – מאמצת.

ובכלל, כששאלתי אותה פעם, מדוע איננה מביאה עוזרת לפחות פעם בשבוע או שבועיים, תשובתה הייתה חד משמעית: "נו, באמת, בכסף הזה אני מעדיפה לצאת עם בעלי ולבלות או לקנות שמלה יפה". סדר עדיפויות, מסתבר, זה עניין מאוד סובייקטיבי.

והנה עוד דוגמה. אני, שרגילה לייבש כביסה במייבש ולצבור ערימות בגובה אוורסט, צריכה אחר כך לטפס על ההר כדי לקפל, חוטפת עצבים על בזבוז הזמן, מקפלת תוך כדי קיטור בלתי פוסק, ואוי לו למי שיהיה לידי באותו הזמן, הנה קיבלתי מחברתי עוד שיעור: "בשביל מה לבזבז ככה זמן וחשמל? יש לך עודף מזה?", אמרה לי יום אחד בנימה נוזפת. ואני, השפלתי מבט, מובסת. "אז תשמעי. תייבשי את הכביסה על מתקן כביסה בגינה, בלי לתקוע מקלות כביסה, כי זה עושה סימנים וגם…", "כן, כן, מבזבז זמן יקר", אמרתי בהכנעה.

"נכון. ואז, כשהכביסה יבשה, קפלי פריט, פריט על המתקן, תוך שאת יוצרת ערמות. ערמה לכל ילד, ערמה שלך וערמה של בעלך. ואז, כל ערמה, ישר לארון, ללא שהיות. צ'יק-צ'ק, 5 דקות, לא יותר…". עוד פעם חמש דקות ודי. אוי, אלוהים, אנא אפשר לי להפנים את הפטנט הזה. לא יכולה לוותר על המייבש!

ואתם חושבים שאין זבנג וגמרנו בהכנת אוכל? כמובן שיש. פה עליי לציין, שכאשר אני כבר נכנסת למטבח, אני משתדלת להכין את הכי טעים שאפשר, עם הכי פחות השקעת עבודה. כשחברותיי הטרחניות מתחילות ללהג על מליות, רטבים וממולאים מושקעים, אוזניי נאטמות אוטומטית. אני מוכנה לשמוע רק אודות מה שטעים, נראה מיליון דולר, וזמן ההכנה – כהרף עין. האמינו לי שיש מתכונים כאלה לרוב, ועל כך, לשם שינוי, נכתבו גם ספרים. אז כשחברתי שתחי' מוכנה לנדב לי מתכון שכזה, אוזני כרויות.

"קחי חזה עוף", אמרה לי השבוע, "חתכי אותו לקוביות, הטבילי אותן בביצה עם מלח ופלפל, אחר כך בפירורי לחם, הניחי על תבנית חשמלית רותחת או על מחבת רותח ומשומן קמעה, ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה כמה דקות (ניחשתם נכון, 5 דקות בערך…), והרי לך קוביות חזה עוף בטעם שניצל. הוסיפי לזה צ'יק צ'ק ספגטי ברוטב, והרי לך ארוחת צהרים לתפארת". "וואלה, אנסה…", מלמלתי, והיא הוסיפה נחרצות: "עשי כמות שתספיק ליומיים, הכיני לילדים מנות מראש, שימי במקרר, וזהו, אין יותר טרחה. לא חבל לך על הזמן?”.

לא נותר לי אלא לקוות שתחליט להוציא על כך פטנט, אולי אפילו עדיף שתוציא לאור ספרון מעשי לאישה שאין לה זמן, אבל יש המון רצון טוב. בטוחה שרבות מאתנו יקפצו על המציאה, ואני – בראשן.