Skip to content

מלחמת יום כיפור: פצעים שאולי אפשר לרפא

סיפורי קרב רבים ממלחמת יום כיפור לא סופרו בשל החשש לפגוע במשפחות השכולות וגם בשל הרצון להדחיק ולהמשיך לתפקד. הגלדים והצלקות הסתירו מאחוריהם פצעים שלא נרפאו. אולי הגיע הזמן לעמוד מול זה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לפני כמה ימים שמעתי בתכנית בוקר בגלי צה"ל דיאלוג של קובי אריאלי ועירית לינור על מלחמות הגנרלים במלחמת יום כיפור. אריאלי אמר משהו כמו, וזה ציטוט חופשי מאוד: אני לא מבין את העניין הזה עם המלחמה, כן, ברור, טראומה וזה אבל ניצחנו לא? מה זה כל המלחמות האלה, זה יסתיים רק כשיתחלף דור כי הם לא יסלחו זה לזה עד יומם האחרון. אחר כך המשיך אריאלי ללהג על מה זה מזכיר לו, כל הכעסים האלה, והשווה את זה למישהו שדפק לך את האוטו. לינור הסכימה אתו פחות או יותר. כל העניין היה משעשע מאוד.

ישבתי במכונית והקשבתי לדבריו. הרמזור התחלף לירוק ואני מודה שכמעט עשיתי תאונה וכמעט דפקתי למישהו את האוטו.

הרבה נכתב ונחשף עכשיו על המלחמה הארורה הזאת. אפילו לי, שעוקבת כבר ארבעים שנה בעיניים קרועות אחרי כל בדל ידיעה ושולי צילום ישן, התגלו כמה עובדות חדשות. פיסות קטנות של מידע שלא באמת משנות את התמונה הידועה או מפחיתות מהכאב והכעס. אבל אולי בכל זאת יש בשיח הזה ובהבנה הזו איזו נחמה.

ביום הזיכרון השנה התקשר אלי מפקדו של אחי במלחמת יום כיפור, המ"פ. לא היינו בקשר מאז המלחמה וגם מי זוכר, הייתי בת  15 כשאחי נהרג. הוא ביקש רשות מהיחידה להתקשר אלי והסכמתי כמובן. בדרך כלל אני לא משתתפת בטקסי הזיכרון – לא בבתי הקברות ולא באירועים שמארגן צה"ל או משרד הביטחון. השיחות האלה, שבהן אני נאלצת להסביר, שנה אחר שנה, למה אני לא רוצה להשתתף בטקסים, קשות לי ואני מנסה להימנע מהן אבל את השיחה הזאת קיבלתי ברצון. בחזרה לשיחה. המפקד שאל לשלומי ולשלום הוריי ואחיותיי. הסברתי לו שהורי נפטרו מזמן ועל נסיבות מותם וסיפרתי קצת עלי. השיחה כבדה והלכה ולפתע הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. הרגשתי כיצד הוא מאבד את הנשימה בצד האחר של הקו. ניסיתי לברר היכן הוא והאם אני יכולה לעזור והוא ביקש לסיים את השיחה, מבולבל וחסר נשימה.

בערב יום כיפור השנה, בארבע אחר הצהריים, הוא התקשר שוב. הפעם נזהרתי בתיאוריי וגם הוא נשמע מאורגן ורגוע יותר. ניסיתי לדלות מהזיכרון כיצד הוא נראה ולמקם אותו בין מאות האנשים שביקרו אצלנו אז, בימים שאחרי המלחמה, ולא הצלחתי. השם שמסר לא אמר לי דבר. הוא סיפר שהיה אז מבוגר מאחי רק בשלוש שנים, בן 23. דיברנו על ילדינו והוא סיפר לי שהוא שומר על קשר עם משפחתו של חייל אחר שנהרג באותו קרב. אחר כך דיברנו על הכתבות שמתפרסמות עכשיו וחושפות עוד טפח מאירועי המלחמה. חזרנו למקום ההוא, כביש הפלסטיק, בדרך למוצב בודפשט בצפון סיני.

הוא סיפר על כתבה שהתפרסמה ב"ישראל היום" ובאחד מערוצי הטלוויזיה על אחד הקרבות ההרואיים שהתנהלו שם ב-15 באוקטובר 1973 בפריצת הדרך למוצב בודפשט. הייתה הקלה מסוימת בקולו כאשר סיפר על השוני בגרסאות בין חיילי פלוגה ל' לבין המח"ט של חטיבה 204. הלוחמים שרואיינו בכתבה הטילו את האחריות לכשלים שהתגלו בקרב על מפקד החטיבה. שמעתי את השינוי הקל הזה בקול והבנתי פתאום שהאחריות והאשמה שחש כל השנים האלה הוסרו מעט מעל כתפיו. הסיפור סופר.

הגזרה הצפונית בסיני במלחמת יום הכיפורים. מתקדמים למוצב בודפשט (צילום: מיכה ברעם  באדיבות ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)
הגזרה הצפונית בסיני במלחמת יום הכיפורים. הקרב להסרת הכיתור על מוצב בודפשט (צילום: מיכה ברעם באדיבות ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)

שלושה קרבות התנהלו על הציר לבודפשט באותו יום, ב-15 באוקטובר. בראשון שבהם השתתפו מפקדי כיתות בבית ספר למ"כים ברפיח בפיקוד המ"פ שאתו שוחחתי. הם נשלחו לפנות בוקר לשחרר את המוצב הצפוני ובדרך לשם נתקלו בכוחות קומנדו מצריים מצוידים בטילי כתף, נשק נ"ט וברובי צלפים. הם יצאו בנגמ"שים, חשופים, עם מעט נשק, ללא מודיעין וללא הכנה (כך סופר לנו אחר כך). לא היה להם סיכוי. שלושה נהרגו, אחי עובד אנטר, שי מירימוביץ' וניר פוחצ'בסקי, ו-17 נפצעו.

הקרב השני באותו ציר ובאותו יום היה של פלוגה ל' וסיפורם הכואב, "שלחו אותנו לשחיטה", מתואר באותה כתבה למעלה. בקרב הזה, שגם בו היה מודיעין לקוי, נהרגו 18 לוחמים מהפלוגה ו-35 נפצעו. בין השאר נאמר להם שיש לחסל מארב של 30 חיילי קומנדו מצרים ובדיעבד התברר שלא 30 מצרים חיכו להם, אלא 150 לפחות – אנשי קומנדו, מחופרים היטב, שהגיעו לאזור רגלית דרך הביצות ועקפו את מוצב בודפשט מדרום. פלוגה ל' השמידה במחיר כבד את רוב חיילי המארב. רבים מחיילי הפלוגה לחמו בעוז, ולארבעה מהם הוענקו עיטורים: עיטור גבורה, שני עיטורי עוז ועיטור מופת. את הקרב סיימה פלוגת צנחנים, שסיפורה נכתב בעיתון זה. מוצב בודפשט לא נפל לידי המצרים והכיתור עליו הוסר. באותו לילה התבצעה הצליחה לצד המערבי של התעלה וכל תשומת הלב עברה למבצע הזה, ששינה את פניה של המלחמה.

בפרק האחרון של הסדרה "לא תשקוט הארץ", בסופה, נשמע גורודיש, מפקד פיקוד דרום אלוף שמואל גונן, מתאר את הדור של המלחמה. הוא קרא לו "הדור שהתדלדל". כ-2,600 הרוגים, חלקם נעדרים עד היום, כ-7,500 פצועים ברמות שונות, 300 שבויים ואלפי הלומי קרב מאובחנים ולא מאובחנים, אלפים שעזבו את הארץ ואין ספור אשמים, אשמים שנשארו בחיים, אשמים במשהו.

לקראת סופה של שיחת הטלפון אמר לי המ"פ פתאום את שמו בימי המלחמה וסיפר ששינה את השם. בבת אחת נזכרתי בפניו ובפגישה הטראגית בינו לבין אמי. אמי מוכת היגון, שסופר לה מעט כיצד התנהל הקרב, ביקשה ממנו אז לעזוב את ביתנו. אמי טובת הלב, שמעולם לא פגעה באיש ואירחה בנדיבות את כל מי שהגיע אי פעם לבית הזה, פשוט ביקשה ממנו ללכת. היא לא יכלה לשאת את שמו. אני ישבתי שם הלומה ולא אמרתי מלה. מה אפשר היה לומר לה? והוא הלך, כולו אשמה. שמו אז, במלחמה, השם שהוחלף, היה איוב.

כמה אומץ נדרש ממנו כדי להתקשר. בסוף השיחה הזמנתי אותו לביתי ואמרתי שאשמח להכיר טוב יותר. סיפורי קרב רבים ממלחמת יום כיפור לא סופרו בשל החשש לפגוע במשפחות השכולות וגם בשל הרצון להדחיק ולהמשיך לתפקד. הגלדים והצלקות הסתירו מאחוריהם פצעים שלא נרפאו. חשבתי שהגיע הזמן לעמוד מול זה ולנסות לרפא פצעים שאולי אפשר עדיין לרפא.

[related-posts]

3 Comments

  1. יואב לוי
    22 באוקטובר 2013 @ 14:00

    היום הסתיים הקרב על כיבוש החרמון בו השתתפתי, עד היום אנו דולים ומצליבים מידע בפגישות לוחמים, מתברר שכמעט כולנו שרוטים, חבולי נפש, וגיבורי על, בסך הכל הייתי ילד בן 19 בגולני, נכון שבאימונים הכינו אותנו הכי טוב שאפשר, אבל במלחמה אין הוראות ,לאחר הכדור הראשון , כמעט כל המפקדים נהרגו או נפצעו ורק אנו הלוחמים בני ה19 נשארנו ונלחמנו בחירוף נפש , לילה ארוך קשה ומר בו השארנו על ההר מעל 50 חברים הרוגים ובסביבות 100 פצועים, למרות זאת ובכל זאת זכינו מי שנשאר להתחתן ולהקים בית בישראל, ילדים ונכדים , להם נוכל לספר מה המחיר של השאננות , אין לי ארץ אחרת,,,,, לכן אני אוהב את המדינה את הארץ ואת החיים בה, ולעולם, לעולם לא נזוז מארצינו,,
    יואב לוי גדוד 51 גולני

    • ניצן לוי
      23 באוקטובר 2013 @ 15:01

      תודה לך ותודה על הדברים – חזרתי להר דב אחרי תחילת המלחמה ומשם היינו עדים מרחוק ללילה הנורא ההוא שבו גם נפל בקרב חברי מהתיכון ציון קדוש ז"ל

  2. תרצה
    20 באוקטובר 2013 @ 6:51

    מאמר מרגש ביותר. עד היום אני שואלת עצמי מדוע הסיפורים על מה שהתרחש במלחמת יום הכיפורים מטפטפים למרחב הציבורי רק לאחרונה דרך ספרים, סרטים ותחקירים ברדיו. מדוע רק עכשיו? הסברתי לעצמי את התופעה בכך שהדור שלחם במלחמת יום הכיפורים הולך ומתבגר והם עושים מאמץ לתעד את קורותיהם במלחמה לפני שיהיה מאוחר מדי. סוג של "קרב על הזיכרון", שהסיפור "שלנו" יהיה גם הוא מתועד בכתובים. הסיבה הנוספת היא כמובן זו שתיארת כאן. ואולי זו בכלל הסיבה העיקרית? תודה על המאמר.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן