עכשיו אני כי ההוא לקח. קיצור תולדות הביזה הגדולה

בכל דור ודור, כל שלטון, כל זרם פוליטי שהגיע אל סף הכספת – הושיט יד ולקח. בשתי ידיים. מלוא החופן. וכל דור טען שמגיע לו, שהוא קופח, ששתו לו, שאכלו לו. שעכשיו תורו. וגם: לטבע יש מדינה, לנתניהו יש חוצפה ואת המדינה אפשר לסכם ב-140 תווים

Print Friendly


 

1. שוד הכספות הגדול

את מה שאנחנו רואים וחווים כאן אפשר לסכם במילה אחת: ביזה. ובשתי מילים: הביזה הגדולה. ובעוד כמה מילים: בכל דור ודור יש מי שבוזז את הקופה ויש את אלה שמוסרים בידיו את מפתחות הכספת.

יש לנו קופת מזומנים אחת. לנו, לכולנו. לאזרחי המדינה. סך הנכסים של כלל החברה הוא קופה אחת. סגורה. יש לה התחלה, אמצע וסוף. המספר בשורה התחתונה – גדול ככל שיהיה – הוא מספר סגור. הוא משתנה בכל רגע ובכל שנייה, אבל הוא שריר וקיים, גם אם איש אינו יודע מהו בדיוק על השקל או הדולר הבודד, בכל רגע נתון.

וכל מה שנשאר זו שאלת השאלות: כיצד מתחלק השלל.

נתניהו ושטייניץ. האוצר שלהם (צילום: משה מילנר, לע"מ)

בכל נקודת זמן, ומאז שנוסדנו והרבה לפני כן, הפקדנו שומרים על הכספת. על הקופה. בנק ישראל ומשרד האוצר; משרד ראש הממשלה והחשב הכללי; אגף התקציבים, המנהלים והרפרנטים, הפקידים ומנהליהם; הפיקוח על הבנקים, משרדי הכלכלה, התעשייה והמסחר; מרכז ההשקעות.

וגם: הבנקים המסחריים הציבוריים, הבנקים הקטנים הפרטיים, חברות הביטוח, בתי ההשקעות, מעגל החברות הבורסאיות, החברות הממשלתיות והחצי-ממשלתיות; המונופולים והדואופולים.

כי אין קופה אחת שיושבת במקום אחד; יש הרבה קופות שונות ומשונות, גדולות וגדולות יותר, שמצטרפות להון כולל אחד.

קוראים לזה אוצר המדינה.

אנחנו בוחרים את נציגינו והם ממנים את המנהלים והפקידים שיהיו שומרי החותם. הכספרים. הקופאים. שומרי הקופה.

ובכל דור ודור מתקיימת הביזה הגדולה. לפי התור. מראשית ימי המדינה ועוד לפני היווסדה; בימיה הראשונים ואילך; בימים שלפני ייסוד הממלכה הגדולה שנעשתה למעצמה בעיני עצמה; בימי הצנע, והמיתון ואחריהם; בימי הפריחה הגדולה ובימי השפל המדכא.

צוות יש עתיד. עכשיו תורם (צילום: ציפי מנשה)

ובכל דור ודור נרדמים השומרים בשמירה. רגע, לא. ממש לא. טעות גדולה: הם ערניים לגמרי. בעיניים פקוחות לרווחה ובכוונה גדולה הם פותחים את דלתות הכספת ומחלקים. לא, ממש לא לנו – אלא לעצמם ולמקורביהם. למיטיביהם. לשליחיהם. לשולחיהם. הם מרוקנים את הקופה, מחלקים לאנ"שיהם ולוקחים לעצמם.

ולמי לא נשאר? לנו. לנו לא נשאר.

וכך זה היה והווה ויהיה. מימי אנו-באנו, דרך ימי אנו-לקחנו ועד ימי אנו-הלכנו.

אומרים לנו תמיד: לך אחרי הכסף. אז לנו, לאנשים הקטנים, אין את הכוח והאמצעים ללכת אחר הכסף; גם כי כבר אין כל-כך כסף ללכת אחריו וגם כי לא צריך לחקור: תסתכלו עליהם, על המתעשרים הישנים והחדשים, ותבינו הכל.

כי בכל תקופה ובכל שלטון ובתקופתו של כל שלטון, כל זרם פוליטי שהגיע אל סף הכספת הושיט יד ולקח. בשתי ידיים. בשקים. מלוא החופן. וכל דור טען שמגיע לו, שהוא קופח, ששתו לו, שאכלו לו. שעכשיו תורו.

עכשיו אני, כי ההוא לקח. עכשיו אני כי הייתי מוכרח.

הביטו באנשי הבנקים והביטוח וההשקעות וההפרטות הגדולות והקרקעות הבזוזות והמנהלים החמדנים ושלל המאכרים בכל הדרגים; הביטו בהם והביטו במראה ותבינו: הם שם ואתם כאן. והמרחק ביניכם לבינם גדל בזמן שאנחנו (עדיין) נושמים.

ככה בדיוק מרגישה הביזה הגדולה.


2. שלא כדרך הטבע

5,000 עובדים, 20,000 שקל בחודש בממוצע לעובד; 10 שנים = 12 מיליארד שקל. יוצא שהמדינה שילמה בעשור האחרון את (כמעט) כל עלויות השכר של עובדי טבע ישראל. טבעי, לא?
לרגע קצר שקלתי לנסות להבין את ההנהלות של טבע, את השיקולים שלהם, את האילוצים; לחשוב שאולי – רק אולי – הם לא מה שאני חושב עליהם (רמז: חברה אמריקנית-גלובלית; עם נשיא ומנכ"ל אמריקני; עם יו"ר דירקטוריון אמריקני; עם רוב מוחלט של משקיעים אמריקנים שסוחרים ברוב המניות של החברה באמריקה; עם רוב מוחלט של עובדים מחוץ לישראל ורוב מוחלט של מפעלים ואמצעי ייצור ושיווק מחוץ לישראל).

לרגע שקלתי וחשבתי, אבל אז נתקלתי בכותרת הזאת מתוך ראיון של מנכ"ל טבע ג'רמי לוין לנחום ברנע במוסף הפוליטי של ידיעות). ואז הרגע הקצר חלף.

הבנתם? אתם תעבדו קשה ותרוויחו – תשלמו מיסים; תעסיקו עובדים ותשקיעו בפיתוח מוצרים – תשלמו מיסים; תהיו יצירתיים, תגייסו לקוחות, החברה שלכם תרוויח – תשלמו מיסים.

אבל ביצירתיים של טבע אסור לגעת. כי אם ניגע ביצירתיים של טבע (ברובה חברה של תרופות גנריות, שזה אומר לקחת מוצרים שפיתחו אחרים, להעתיק אותם ולמכור במחירים מופקעים) – אם ניגע ביצירתיים שלהם, הם יברחו מהארץ.

מישהו שילחין את המשפט הזה.


3. נרצח בכיכר ב-4 בנובמבר (ולא בלוח השנה העברי)

תאריכי הזיכרון והאזכור המופרכים לרצח – הכל רק לא 4 בנובמבר – הם מזימה של הממלכה להשכיח, למרוח ולטייח. האיש החילוני שניסה ליצור כאן חברה אזרחית חילונית, נרצח בתאריך חילוני בידי יהודי-ישראלי חובש כיפה.

ואם לא די בכך, אז קבלו את זה: נתניהו מספיד את רבין. נתניהו מדבר על הכתם ששמו רצח רבין. נתניהו, כיכר ציון, מרפסת; נתניהו, צומת רעננה, ארון מתים.

נתניהו מספיד. את רבין.

נתניהו מספיד את משפחת רבין. אין גבול (צילום: קובי גדעון, לע"מ)


4. קיצור תולדות הארץ ב-140 תווים

אהוד ושולה, צ'רני ודכנר, דכנר ושולה, אהוד ומסר, דכנר ושטרית, אהוד ואחיו, טלנסקי ואהוד, שולה ומסר, שולה ואחיה, שולה. מדינת ישראל ב-140 תווים.

[related-posts title="מדבר אל הקיר - טורים קודמים"]

 

 

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה בארץ, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עכשיו אני כי ההוא לקח. קיצור תולדות הביזה הגדולה

  1. מאת יובל אראל‏:

    וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה, אֶל-אֲחֵי אִמּוֹ; וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, וְאֶל-כָּל-מִשְׁפַּחַת בֵּית-אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר. ב דַּבְּרוּ-נָא בְּאָזְנֵי כָל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם, מַה-טּוֹב לָכֶם–הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל, אִם-מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד; וּזְכַרְתֶּם, כִּי-עַצְמְכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי. ג וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי-אִמּוֹ עָלָיו, בְּאָזְנֵי כָּל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה; וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ, כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא. ד וַיִּתְּנוּ-לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף, מִבֵּית בַּעַל בְּרִית; וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ, אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים, וַיֵּלְכוּ, אַחֲרָיו. ה וַיָּבֹא בֵית-אָבִיו, עָפְרָתָה, וַיַּהֲרֹג אֶת-אֶחָיו בְּנֵי-יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ, עַל-אֶבֶן אֶחָת; וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן-יְרֻבַּעַל, הַקָּטֹן–כִּי נֶחְבָּא. {ס} ו וַיֵּאָסְפוּ כָּל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְכָל-בֵּית מִלּוֹא, וַיֵּלְכוּ, וַיַּמְלִיכוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ–עִם-אֵלוֹן מֻצָּב, אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם. ז וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר-גְּרִזִים, וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ, וַיִּקְרָא; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם, אֱלֹהִים. ח הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ. ט וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. י וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה: לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ. יא וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. יב וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן: לְכִי-אַתְּ, מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ. יג וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. יד וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ. טו וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. טז וְעַתָּה, אִם-בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם, וַתַּמְלִיכוּ, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ; וְאִם-טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם-יְרֻבַּעַל וְעִם-בֵּיתוֹ, וְאִם-כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ. יז אֲשֶׁר-נִלְחַם אָבִי, עֲלֵיכֶם; וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד, וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן. יח וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל-בֵּית אָבִי, הַיּוֹם, וַתַּהַרְגוּ אֶת-בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ, עַל-אֶבֶן אֶחָת; וַתַּמְלִיכוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-אֲמָתוֹ, עַל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם, כִּי אֲחִיכֶם, הוּא. יט וְאִם-בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם-יְרֻבַּעַל וְעִם-בֵּיתוֹ, הַיּוֹם הַזֶּה–שִׂמְחוּ, בַּאֲבִימֶלֶךְ, וְיִשְׂמַח גַּם-הוּא, בָּכֶם. כ וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ, וְתֹאכַל אֶת-בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת-בֵּית מִלּוֹא; וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם, וּמִבֵּית מִלּוֹא, וְתֹאכַל, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ. כא וַיָּנָס יוֹתָם, וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה; וַיֵּשֶׁב שָׁם, מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו. {פ}
    כב וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. כג וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים, רוּחַ רָעָה, בֵּין אֲבִימֶלֶךְ, וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם; וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי-שְׁכֶם, בַּאֲבִימֶלֶךְ. כד לָבוֹא, חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי-יְרֻבָּעַל; וְדָמָם, לָשׂוּם עַל-אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם, וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם, אֲשֶׁר-חִזְּקוּ אֶת-יָדָיו לַהֲרֹג אֶת-אֶחָיו. כה וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים, עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וַיִּגְזְלוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ; וַיֻּגַּד, לַאֲבִימֶלֶךְ. {פ}
    כו וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן-עֶבֶד, וְאֶחָיו, וַיַּעַבְרוּ, בִּשְׁכֶם; וַיִּבְטְחוּ-בוֹ, בַּעֲלֵי שְׁכֶם. כז וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת-כַּרְמֵיהֶם, וַיִּדְרְכוּ, וַיַּעֲשׂוּ, הִלּוּלִים; וַיָּבֹאוּ, בֵּית אֱלֹהֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיְקַלְלוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ. כח וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן-עֶבֶד, מִי-אֲבִימֶלֶךְ וּמִי-שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ–הֲלֹא בֶן-יְרֻבַּעַל, וּזְבֻל פְּקִידוֹ; עִבְדוּ, אֶת-אַנְשֵׁי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם, וּמַדּוּעַ, נַעַבְדֶנּוּ אֲנָחְנוּ. כט וּמִי יִתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי, וְאָסִירָה, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ; וַיֹּאמֶר, לַאֲבִימֶלֶךְ, רַבֶּה צְבָאֲךָ, וָצֵאָה. ל וַיִּשְׁמַע, זְבֻל שַׂר-הָעִיר, אֶת-דִּבְרֵי, גַּעַל בֶּן-עָבֶד; וַיִּחַר, אַפּוֹ. לא וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ, בְּתָרְמָה לֵאמֹר: הִנֵּה גַעַל בֶּן-עֶבֶד וְאֶחָיו בָּאִים שְׁכֶמָה, וְהִנָּם צָרִים אֶת-הָעִיר עָלֶיךָ. לב וְעַתָּה קוּם לַיְלָה, אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר-אִתָּךְ; וֶאֱרֹב, בַּשָּׂדֶה. לג וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל-הָעִיר; וְהִנֵּה-הוּא וְהָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, יֹצְאִים אֵלֶיךָ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ, כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ. לד וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לָיְלָה; וַיֶּאֶרְבוּ עַל-שְׁכֶם, אַרְבָּעָה רָאשִׁים. לה וַיֵּצֵא, גַּעַל בֶּן-עֶבֶד, וַיַּעֲמֹד, פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר; וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְהָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, מִן-הַמַּאְרָב. לו וַיַּרְא-גַּעַל, אֶת-הָעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-זְבֻל, הִנֵּה-עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל, אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים. לז וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל, לְדַבֵּר, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ; וְרֹאשׁ-אֶחָד בָּא, מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים. לח וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל, אַיֵּה אֵפוֹא פִיךָ אֲשֶׁר תֹּאמַר, מִי אֲבִימֶלֶךְ, כִּי נַעַבְדֶנּוּ: הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ, צֵא-נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ. לט וַיֵּצֵא גַעַל, לִפְנֵי בַּעֲלֵי שְׁכֶם; וַיִּלָּחֶם, בַּאֲבִימֶלֶךְ. מ וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ, וַיָּנָס מִפָּנָיו; וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים, עַד-פֶּתַח הַשָּׁעַר. מא וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ, בָּארוּמָה; וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת-גַּעַל וְאֶת-אֶחָיו, מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם. {ס} מב וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּצֵא הָעָם, הַשָּׂדֶה; וַיַּגִּדוּ, לַאֲבִימֶלֶךְ. מג וַיִּקַּח אֶת-הָעָם, וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיֶּאֱרֹב, בַּשָּׂדֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן-הָעִיר, וַיָּקָם עֲלֵיהֶם, וַיַּכֵּם. מד וַאֲבִימֶלֶךְ, וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ, פָּשְׁטוּ, וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר; וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים, פָּשְׁטוּ עַל-כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה–וַיַּכּוּם. מה וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר, כֹּל הַיּוֹם הַהוּא, וַיִּלְכֹּד אֶת-הָעִיר, וְאֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בָּהּ הָרָג; וַיִּתֹּץ, אֶת-הָעִיר, וַיִּזְרָעֶהָ, מֶלַח. {פ}
    מו וַיִּשְׁמְעוּ, כָּל-בַּעֲלֵי מִגְדַּל-שְׁכֶם; וַיָּבֹאוּ אֶל-צְרִיחַ, בֵּית אֵל בְּרִית. מז וַיֻּגַּד, לַאֲבִימֶלֶךְ: כִּי הִתְקַבְּצוּ, כָּל-בַּעֲלֵי מִגְדַּל-שְׁכֶם. מח וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר-צַלְמוֹן, הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת-הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים, וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל-שִׁכְמוֹ; וַיֹּאמֶר אֶל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ, מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי–מַהֲרוּ, עֲשׂוּ כָמוֹנִי. מט וַיִּכְרְתוּ גַם-כָּל-הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל-הַצְּרִיחַ, וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת-הַצְּרִיחַ, בָּאֵשׁ; וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל-אַנְשֵׁי מִגְדַּל-שְׁכֶם, כְּאֶלֶף–אִישׁ וְאִשָּׁה. {פ}
    נ וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-תֵּבֵץ; וַיִּחַן בְּתֵבֵץ, וַיִּלְכְּדָהּ. נא וּמִגְדַּל-עֹז, הָיָה בְתוֹךְ-הָעִיר, וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל-הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר, וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם; וַיַּעֲלוּ, עַל-גַּג הַמִּגְדָּל. נב וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד-הַמִּגְדָּל, וַיִּלָּחֶם בּוֹ; וַיִּגַּשׁ עַד-פֶּתַח הַמִּגְדָּל, לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ. נג וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת, פֶּלַח רֶכֶב–עַל-רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ; וַתָּרִץ, אֶת-גֻּלְגָּלְתּוֹ. נד וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי–פֶּן-יֹאמְרוּ לִי, אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ; וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ, וַיָּמֹת. נה וַיִּרְאוּ אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ; וַיֵּלְכוּ, אִישׁ לִמְקֹמוֹ. נו וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים, אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ, אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו, לַהֲרֹג אֶת-שִׁבְעִים אֶחָיו. נז וְאֵת, כָּל-רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם, הֵשִׁיב אֱלֹהִים, בְּרֹאשָׁם; וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם, קִלְלַת יוֹתָם בֶּן-יְרֻבָּעַל.