[rating=4]

אבי קושניר עושה את העבודה – ומצחיק את הקהל של "הבימה" בהפקה חדשה של "החייל האמיץ שווייק". הרומן הסאטירי של ירוסלב האשק, שנכתב על רקע מלחמת העולם הראשונה, עבר עיבוד מחודש לבמה של יוסף אל דרור, כדי להתאים אותו, לכאורה, לתקופה, אבל אין צורך: כל עוד יהיו מלחמות, הסאטירה האנטי-מלחמתית והאנטי ביורוקרטית תהיה אקטואלית.

"הבימה" בחרה לפתוח את עונת 2013 עם "החייל האמיץ שווייק" כדי לקום מהקרשים ולצאת מהמשבר הכספי: בעבר, שתי הפקות של "החייל האמיץ שוויק", אחת בכיכובו של מאיר מרגלית (ב-1935 בתיאטרון "אוהל" המיתולוגי) והאחרת עם שלמה בראבא (ב-1995 ב"הבימה") הצילו את התיאטרונים והוציאו אותם ממשבר כלכלי. אם גם הפעם "החייל האמיץ שוויק" עם הליהוק של קושניר, יעזור לתיאטרון הלאומי להתאושש, היה שווה לעשות את המאמץ.

כי המחזה לא ממש מלהיב. למרות העיבוד המחודש הסגנון קצת מיושן ולעיתים העלילה מייגעת. מזל שקושניר בסביבה ורוב הזמן על הבמה. קושניר מגלם שווייק אנושי, מצחיק, ספק תמים, ספק ממזרי, אידיוט ופטריוט, פחדן וגיבור, שנטחן על ידי המכונה הצבאית, מסתבך והולך, הולך ומסתבך, ומסבך את כל שרשרת הפיקוד שמעליו.

קושניר אינו נסחף ואינו עושה קריקטורה מהדמות. השחקנים סביבו מעניקים לו את התמיכה הראויה – ומרימים לו להנחתה במשך שעתיים כולל הפסקה. לצד קושניר בולטים ג'אסן עבאס, נתי רביץ ועמי סמולרצ'יק.

הבחירה לעשות שוויק מאופק יחסית, היתה של קושניר ושל הבמאי משה נאור. אני לא בטוח שזו בחירה נכונה. כי אם המחזה עומד על שחקן אחד, כוכב, עדיף היה לקחת את הדמות עד הקצה וללכת איתה עד הסוף, כפי שנעשה, למשל, בהפקה הקודמת עם שלמה בראבא. אבל גם כך הקהל של "הבימה" נהנה רוב הזמן, אז מי אני שאקלקל את החגיגה.

מתחת לצחוקים צף ועולה המסר העיקרי, ואולי התמים, של המחזה: מלחמה היא אבסורד ותוהו ובוהו, שמתרחשים על רקע פראנויה לאומית ופטריוטיות היסטרית של מדינה שחיה במלחמה וחיילים שפועלים תחת פחד מוות בחזית. מזכיר לנו משהו?

כולם יורדים מהפסים ורק אדם אחד, שוויק, משתדל לשרוד את השיגעון ומנסה להוכיח לכולם, שעדיף היה לא לעלות מלכתחילה על הפסים האלה. אבל מנהיגים ודיקטטורים, מאז ועד היום, לא מתרשמים מסאטירות. הם ימשיכו לעשות מלחמות, מחזאים ימשיכו לכתוב סאטירות על מלחמות וחיילים ואזרחים ימשיכו להישחק תחת גלגלי המכונה המשומנת, שסוחרת בדם ובדמים.