הכי רחוק שאפשר מברלין

כשהייתי שם, באנדרטת חיל ההנדסה במשמר דוד, בערבו הקריר של אמצע אוקטובר 2013, הבנתי כי למרות קולותיהם של גורמים מרפי ידיים, בעם השוכן בארצו עדיין קיימת אהבת הארץ וערבות הדדית, וכי עוד לא אבדה התקווה

Print Friendly

המפגש עם האלמנה

זוכרים את הכתבה שלי שלושה גשרים, שלושה גיבורים, על שלושת גשרי התעלה שבמהלך בנייתם והצבתם נהרגו שלושה קציני הנדסה במהלך מלחמת יום הכיפורים? השבוע, בעקבות המוזכר בכתבה, הוזמנתי לכנס 40 שנה למלחמת יום הכיפורים בחיל ההנדסה, בין היתר על מנת להיפגש עם רחל, אלמנתו של סא"ל (מיל.) ברוך דיליאון, ולהיות נוכחת יחד עם סגן שני, קצינת הנפגעים החביבה של החיל, במעמד הענקת התצלום שאותר בארכיון צה"ל.

Baruch dileon

סא"ל ברוך דיליאון ז"ל, משמאל, בתמונה שנמצאה במקרה בארכיון צה"ל

אמנם גילינו כי לאלמנה האצילית ולבתה, שהיתה רק בת שנה וחצי כשאביה נפל במלחמה, יש כבר עותק של התמונה, אך מה שמחנו לגלות שהיא כבר דהויה, והנה, לפחות קיבלה המשפחה (דרך ענף קשר למשפחות באכ"א, ראוי לציין), תמונה מוגדלת, יפה, ברורה ומבהיקה, וגם דיסק ביטחון. האלמנה ביקשה לבוא ולבקר בארכיון צה"ל, אולי תגלה תמונות נוספות של בעלה ז"ל, והזמנתי אותה בשמחה.

כל אשר תיארתי אירע ממש בסוף הכנס, ממש לפני שיצאתי הביתה מהאנדרטה במשמר דוד הסמוכה לחולדה, לכיוון ביתי בשרון. המעמד היה מרגש כך-כך, עד כי מרוב שהיינו שקועים בו, לא שמנו לב שהתנגנה לה "התקווה". לא כיבדנו את המעמד, לבושתנו לא עמדנו דום, ואפילו ננזפנו על כך קלות ע"י צוער הנדסה "מורעל"…

 לוחמי ההנדסה במלחמת יום הכיפורים – ביחד

אבל מה שריגש אותי אף יותר היה הכנס עצמו. מאות גברים בני 60 ומעלה – שיערם מלבין, חלקם לבדם, חלקם מלווים בנשותיהם; חלקם על הרגליים וחלקם נכים, עם קביים או על כיסאות גלגלים – היו מרוכזים ביָחַד, שהיתה בו עוצמה רבה. על חזהו של כל אחד ואחד הוצמדה מדבקה עם שמו ועם שם היחידה שלה היה שייך במלחמה ההיא. הבטתי בעיניהם, לחות, מתרגשות ושֹוחקות לסירוגין, לכולם היה אותו ברק בעיניים, ברק של אחוות לוחמים. רובם היו ישובים קבוצות, קבוצות, מחבקים זה את זה, מחליפים טלפונים, כתובות, חולקים חוויות מן העבר. "לא, זה היה כך, לא כך", שמעתי אותם מתווכחים על אמיתותן של עובדות שהזמן והגיל שחקו.

על הבמה נראו לי תמונות מוכרות, מוכרות מדי. לא, לא הייתי שם במלחמה, אז הייתי רק בכיתה א', אבל זכרתי שלפני כחודש בא אלי קצין לארכיון צה"ל וסייעתי לו לאתר תצלומים "עבור מצגת לכנס של חיל ההנדסה". והנה התמונות המוכרות מעיתון "במחנה" ומ"דובר צה"ל" עוברות על המסך: פלסים צועדים בדרך ומוודאים שאין מוקשים, כלי צמ"ה מפלסים את הדרך לחרמון, חבלנים מפנים שדות מוקשים; ואיך אפשר בלי התמסחים וגשרי הגלילים, סמליו המובהקים של חיל ההנדסה במלחמה. "אז זה הכנס המדובר", נפל לי פתאום האסימון.

והנה מוקרן על המסך הענק הסיפור על שלושת הגשרים, והשיר; והנה קהנ"ר של מלחמת יום הכיפורים וזה הנוכחי נואמים. כל העת חזרה אותה מנגינה: "אתם, החיילים, אתם עשיתם את המלחמה". ואחר כך שירים של חנן יובל עם קולו המהדהד, וסיפורי הנדסה מהמלחמה בפנל של כ-10 חיילים וקצינים מאז, בהנחייתו של יוסי אלפי. והסיפורים: מרגשים, מצחיקים, מצמררים. לאוויר נזרקו מילים "מקצועיות" כמו מטעני צינור, חפיז, ועוד כהנה מילים שרק יודעי ח"ן של חיל ההנדסה יבינו.

ומדי פעם הוזכר שמו של מאן דהוא, גיבור של סיפור שסופר על הבמה, ושאלה נזרקה לחלל האוויר: "משה מגדוד…, אתה פה?". לרוב נשמעה מן הקהל תשובה: "כן, הנה אני"…מחיאות כפיים.

התובנה

ואז, בין סיפור גבורה למשנהו, בין חיבוק לדמעה, עלתה בדעתי התובנה הבאה: כאן, בכנס מעין זה, מצוי החיבור הכי חזק שיכול להיות להוויה הישראלית השורשית, שבה אהבת העם והארץ עד כדי הקרבה עצמית עולים על הכול; שאם יש לך משהו משלך, שמור עליו, האבק עבורו עד חורמה; שגם אם מדובר בבִּיצַה קטנה וטובענית, הרי זוהי הביצה שלך!

זאת לעומת מיני מאמרי מערכת של מתבכיינים למיניהם שבהם נתקלתי לאחרונה, הלוקים בתסמונת השכחה וגורסים "אין כמו ברלין"; שלדבריהם המנומקים והמלומדים "הארץ כבר פשטה את הרגל", "אין לצעירים מה לעשות פה", "אם אפשר למצוא את עצמך בחו"ל, כדאי לברוח מכאן", ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר מרפות ידיים.

כשהייתי שם, באנדרטה במשמר דוד, בערבו הקריר של אמצע אוקטובר 2013, הבנתי שלמרות קולות מעין אלה, בעם השוכן בציון עדיין קיימת ערבות הדדית, וכי עוד לא אבדה התקווה; שאם יש לנו ממי ללמוד, הרי הם הלוחמים הללו, אלה של מלחמת יום הכיפורים, שחרפו נפשם אפילו כשריחפה מעלינו הסכנה של "חורבן בית שלישי".

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה בארץ, מאמרי עמדה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הכי רחוק שאפשר מברלין

  1. מאת שמואל עדיני‏:

    כתבה יפה המעבירה רק חלק קטן ממה שהיה שם בכנס ההוא לציון 40 שנה לחה"ן של המלחמה ההיא.
    גם אני הייתי שם ואפילו ישבתי על הבמה בין מספרי הסיפורים אותם קטע יוסי אלפי ללא רחם כי הזמן לא איפשר לספר את כל מה שרצינו. את (הכותבת) העדינה והרכה בהתבטאות היית בכתה א' ולי נולדה בתי השניה ביום בו פרצה המלחמה, היום היא בת 40 ורק אחרי הערב הזה, בו סיפרתי לכולם את אשר חוויתי בלידתה ועל גדולתו של מפקדי ניסים בן ששון ששלח אותי הביתה ל24 שעות יומיים לפני צליחת התעלה כי אולי יקרה לי משהוא נורא ולא אזכה לנשק את בתי הפעוטה שזה עתה נולדה……..רק אחרי הערב הזה, הוציאו ממני בני משפחתי סיפורים וחוויות שלא יכולתי להוציא עד היום.
    תודה