כוחו של גורל

מעשה בנסיעה שלא התבטלה למרות כל השיבושים, והסתיימה בכי טוב

Print Friendly

הרעיון לנסוע לבקר את בני בעיר השלישית למגוריו במשך שש השנים האחרונות זחל לאטו והתממש בדיבורים בלבד. אמנם בעבר הייתי נחושה יותר וביקרתי אותו פעמיים בברלין, שם שהה שלוש שנים. אז, החלטתי להפתיע אותו ולהגיע ליום הולדתו ה-30 ביחד עם אחיו מיקי. ואכן, מימשנו תכנית זו ולמרות החורף הקר במיוחד (דנוש נולד פעם בארבע שנים…ב-29 לפברואר), נהנינו מאד וחגגנו עם כל חבריו.

ביקרתי אותו בשתי הדירות בתקופות שונות, במערב ברלין ולאחר מכן במזרחה. העיר פרנקפורט באה לאחר ברלין, שם שהה שנתיים. עבורי, פרנקפורט חרוטה בזכרוני בסיפורי אמי, שם היא למדה בשנות ה-30 המוקדמות ביוכימיה ולאחר שנתיים חשה את האנטישמיות והחליטה לעזוב ולעלות לפלשתינה. החלטה זו איפשרה למעשה לבני הצעיר דניאל לחזור לגרמניה ולעיר זו למשך שנתיים. אני לא מתגאה בכך, אבל לולא החלטתה של אמי, אני ובניי לא היינו קיימים. חלק מאחיה של אמי וסבתי שלא עלו לפלשתינה, נספו בשואה.

דניאל, כמו צעירים רבים בישראל, מצא הזדמנות לעבוד בחברה ישראלית בברלין ולאחר מכן קיבל הצעה מושכת להיות שותף בחברה קטנה עצמאית וזו הסיבה שעבר לפרנקפורט. לאחר שנתיים, ביססה החברה את מעמדה בלוקסמבורג, המרכז הפיננסי באירופה. דילגתי משום מה על פרנקפורט, אולי בתת ההכרה האשמתי את הגרמנים בהפסקת לימודיה של אמי, אולי בגלל שביקוריו של דניאל בתל אביב היו תכופים. הפעם, החלטתי, לא אוותר על לוקסמבורג, עיר שאינה מפורסמת בגלל תרבותה העשירה או בכך שהיא תוססת ומרגשת. ההפך הוא הנכון, נסיכות זו יש לה שם של עיר שקטה, דלה מבחינת אוצרות אמנות, התרגשות, חיי לילה תוססים, לוקסמבורג רחוקה מלהיות לונדון, פריז, אמסטרדם, וינה. אבל היא מיוחדת עבורי שכן בני גר שם, בינתיים…

עברתי הרבה בחיי ואני יודעת שלא הכל מובן, חלק ושוטף. על בשרי למדתי סדר עדיפויות בחיים. אני מנסה להסתכל על החצי המלא של הכוס ואף די מצליחה. לאחרונה, החלטתי שאני לא מוותרת על הזדמנויות, שפעמים רבות אני צריכה ליצור את ההזדמנויות ולהחליט על צעדים ולתכנן לטווח קצר. הפעם לא אעשה טעויות בדחיית תכניות. עכשיו אני נוסעת ולא אחכה לחורף הקשה. אוקטובר עדיין נסבל באירופה.

תיאום זמנים עם דנוש לסוף שבוע ארוך, מיום חמישי עד יום שני באמצע אוקטובר עבר בהצלחה, טיסה לציריך וקונקשן ללוקסמבורג, "קטן עליי"…הכל דרך האינטרנט, כרטיסי טיסה, ביטוח רפואי. הדבר החשוב ביותר הוא הזמן עד הנסיעה: זהירות!!!!! לא ליפול, לא למעוד, לא להחליק…יש נסיעה חשובה. מספר ימים לפניה, יש אופרה, יש הצגה, יש לנקוט אמצעי זהירות שחלילה דבר לא יטרפד את הנסיעה. תאונות טיפשיות קורות בחלקיק השנייה, אסור לזלזל. ואכן, לאופרה נסעתי בנעליים נוחות, לא גבוהות מדי, כאשר ירדתי במדרגות לחניון, החזקתי במעקה, כמו ילדה טובה וממושמעת או כמו "זקנה", מבוגרת ממני בעשור. את המזוודה מה"בוידם" הורדתי בעזרתה של חברה, לא לבד. הכל "דפק" בסדר, כמו שאומרים בעברית רהוטה.

הגיע היום האחרון לפני הנסיעה. יום קודם יכולתי לסמן וי על המשימות שכבר הושלמו: קוסמטיקאית, פדיקור, צבע שיער (לבדי). המזוודה ארוזה והפעם האמינו או לא, חצי ריקה, תחילה מלאה ולאחר מכן כל יום דיללתי אותה. הגיע הזמן לנסוע במשקל קל, דבר שאליו לא כל כך מהר הסתגלתי, עוד סימן לבגרות והבשלה. ממש הייתי גאה בעצמי. מה נותר? מניקור-ג'ל, נאמר לי שג'ל מחזיק מעמד חודש והחלטתי לנסות.

התור היה ביום רביעי בשעה שתיים וחצי אחה"צ בקניון רמת אביב, קומה שנייה, מקום שבו אני מבקרת בקביעות כל חודש. נסעתי לשם במצב רוח מרומם בהרגשה שהכל מאורגן ואף בגדי הנסיעה מוכנים, תיאום עם הנהג לשדה התעופה בחמש בבוקר נעשה, אפילו שעון מעורר בוצע. מבט חטוף במראה אכן אישר פנים מטופחות. היה לי זמן קצר לשבת במסעדה ולאכול ארוחת צהריים קלה ולאחריה בצעדים קלים ובטוחים עליתי במדרגות הנעות למרכז הקוסמטיקה לקבלת טיפול המניקור-ג'ל. במרץ בלתי רגיל נכנסתי לחדר הטיפולים.

סליחה, לא הצלחתי להיכנס שכן הפעם דלת הזכוכית שתמיד פתוחה, הייתה סגורה, ללא מדבקת אזהרה. נכנסתי ישר עם ראשי ועיני השמאלית בכל כוחי לזכוכית ומעוצמת הכח נהדפתי אחורה ונפלתי על גבי וישבני. רסיס של שנייה ואני בהלם, על הרצפה מתפתלת מכאבים. זוכרת אני שאנשים רצו אליי מכל הכיוונים עם כוס מים וקרח לשים על העין והמצח. כל שחשבתי היה: אני לא מוותרת על הנסיעה, אני אתגבר. חלפו דקות ארוכות עד שהחלתי להבין מה קרה ואני עם הקרח צמוד לרקתי ועיני בחוזקה. ידעתי שאסור לי להסירו שכן הנפיחות תשתלט על כל צד הפנים. אולי זו הייתה קלות דעת מצדי לא לבקש רופא שכן ישנו מרכז רפואי במקום. פחדתי שלא יאשרו לי לטוס באותו לילה או בוקר מוקדם.

לאחר שנרגעתי במקצת קיבלתי את טיפול המניקור, כל פעם ביד אחת כאשר השנייה מחזיקה בקרח. התעקשתי לחזור הבייתה בנהיגה ובמשך שעות הקרח היה צמוד למקום הפגיעה. כמובן בני הבכור הגיע והצלחתי לשכנע אותו שדבר לא נשבר, שאין לי בחילות ושאני מסוגלת לטוס. הוא השתכנע. כבר לא נרדמתי באותו לילה ובבוקר הנהג הגיע והביא אותי לשדה התעופה כאשר משקפי שמש גדולים מכסים שטפי דם גדולים בכל הצבעים שצצו כבר באותו לילה.נראיתי כמו אישה מוכה וכשבביקורת הדרכונים ביקשו ממני להסיר את משקפיי כדי להשוות את פניי עם תמונת הדרכון, ראיתי את הרמת הגבות של הפקיד וחיכיתי לשאלה אם אני מעונינת להתלונן על הגבר…

מאותו רגע של סיום הבדיקה הבטחונית והמעבר לאולם הנוסעים של הדיוטי פרי הכל התנהל על מי מנוחות, כמעט…החלטתי לפנק את דניאל בבקבוק ויסקי משובח, מהטובים, והוא עלה למטוס אתי. בציריך לפני העלייה למטוס השני ללוקסמבורג עברתי שוב בדיקה בטחונית והבקבוק המפואר המוזהב, ג'וני ווקר זהב, הוחרם בבושת פנים ע"י בודקת קפדנית שוויצרית. התברר שכל חומר נוזלי מעל 100 מ"ג אינו מותר להעברה בטיסות קשר. מה הם עושים עם כל הטובין המוחרמים? לאן זה הולך, תהיתי ועדיין תוהה. בלוקסמבורג הצלחתי לקנות בקבוק שמפניה, מתנת ניחומים על הוויסקי האבוד.

דניאל פגש אותי בשדה, חיוך אחד ממנו והכל נשכח. גם צבעי הסתיו הקודרים על העין שהתפשטו וגלשו במשך הלילה במורד הלחי לא הטרידו אותי יותר. לא ויתרתי ולא שיניתי מאומה מהחלטתי לנסיעה. זה יכול היה להסתיים גם אחרת, גרוע הרבה יותר, ואני מודה לגורל שהסתפק באזהרה. עבורי השהיה עם בני היוותה זמן איכות, היכרות עם המקום בו הוא חי, הבית, העיר, מקום העבודה וגם בילויים משותפים ונסיעה במכוניתו לברוג, BRUGGE, העיר היפהפייה המכונה "ונציה של בלגיה".

ניסינו לפנק אחד את השני אך עליי להתוודות, דניאל זכה במקום הראשון. חזרתי לתל אביב בין לילה לבוקר, כמובן ששכחתי במונית את משקפי השמש היוקרתיים שהצליחו לכסות את העין השמאלית הסגולה-שחורה, שכן אי אפשר ללא פשלה קטנה כזו או אחרת, אך מספר טלפונים בעיצומו של הלילה הביאו אותי לנייד של הנהג שהסכים למחרת תמורת דמי נסיעה להביא לי את האוצר האבוד לביתי. ואם חשבתם שחזרתי עם חצי מזוודה ריקה, טעיתם בגדול. המזוודה הגדולה עלתה למטוס עם תוספת מזוודה קטנה שקניתי שם. ההגעה לבגרות וההבשלה החזיקה מעמד לכיוון אחד בלבד.

תמה ונשלמה הסאגה של טרום לוקסמבורג, הנסיעה והשהייה והחזרה. אני מוכנה כבר לנסיעה הבאה, אולי לנקודת מפגש עם דניאל בעיר אחרת, אולי יום אחד לנופש משפחתי עם כל היקרים לי כולל נכדי הקטן שנולד לפני חצי שנה, חלומות ותכניות ישנם והם יכולים לקרום עור וגידים, זה תלוי רק בנו, וגם קצת בגורל.

[related-posts title="כתבות נוספות"]

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על כוחו של גורל

  1. מאת רנה‏:

    נפלא לשמוע ממך על הרפתקאות והחוויות , רק תמשיכי כך. ובכל זאת ,שמרי על בריאותך.

  2. מאת חני‏:

    סבתוש,
    אחרי קריאה מהנה, רוצה אני להגיד לך שאת כותבת ויוצרת מופלאה- בכל תחום בחייך. יודעת לסחוף אחרייך ולעניין בסיפורך.
    מעבר לזה, אי אפשר להסביר במילים את הדרך הנפלאה בה את מתנהלת וחיה יום יום. הקפיציות שלך והאנרגיות שמשדרות כל טוב. חלק מהתנהלותי בחיים למדתי ממך ועל כך אני שמחה!

    אוהבת ושולחת נשיקות וחיבוקים,
    חני.

  3. מאת שרי, יעל‏:

    שיה'לה המפתיעה שלנו !
    כ'כ סיפור צבעוני -מלבד הצבעים על פניך
    שתימשך, תימשך לעולם האנרגיה ש בך

  4. מאת שיה מלכין‏:

    עמיל'ה, אתה ממש אשף במשחקי מילים ולשון נופל על לשון, אתה משחק עם המילים בצורה גרנדיוזית, מקסימה.
    תודה\ שמחה שנהנית.

  5. מאת עמי קולומבוס‏:

    שיה'לה,
    את בלי עין-הרע. אם יש שיה, אין רע. יש רק טוב ועוד יותר טוב. יופי שאת ודניאל ראיתם עין בעין את החוויות השותפות. איך אומרים הילדים – אין עלייך. הידד, לנסיעה הבאה.