1. עגל הזהב ששמו מיקסום רווחים

אז למה כל דבר כל כך יקר כאן? ולמה שכר המנהלים ובעלי העניין מופרז ומופרך כל-כך? בפשטות: כי הם יכולים.

נתחיל בזה שהסוציאליזם הטהור היה אוטופי והקומוניזם היה רצחני. ולא, לא תהיה כאן המלצה לא על זה וגם לא על זה.

אבל אחרי שאמרנו את זה, בואו נדבר על תשומות, עלויות, רווח, שכר ומחיר המוצר.

צמד המילים שבו מתחילה וגם מסוכמת כל תורה כלכלית קפיטליסטית הוא "מיקסום רווחים". אלה המילים, זה המסר. בתמצית – זה כל הסיפור.

כל פירמה פרטית נוצרת, נבנית ומנוהלת בידי אנשים פרטיים, שמשקיעים סכום מסוים בבניית עסק שמטרתו… עשיית כסף (כן, צריך לקרוא לילד הזה בשמו). לא חשוב מה מייצרים ומה הייעוד הרשום של הפירמה. אנשים מקימים ומפתחים עסקים בשביל לעשות כסף. נקודה. פעם, בימים אחרים, הכסף ברובו הגיע ממקורות פרטיים. הון עצמי. הון משפחתי (ולא משנה כרגע כיצד הוא הושג); היום הכסף הוא ברובו המכריע כסף ציבורי: הלוואות בנקאיות, הלוואות מגופים מוסדיים, מענקים ממשלתיים.

הפירמות בונות מערכים שלמים שמייצרים מוצרים, שירותים, נכסים ממשיים ו/או וירטואליים; בונים את הפירמה במבנה המקובל (בעלי עניין ובעלי שליטה, דירקטוריון, הנהלה, מנהלים בדרג בכיר, מנהלים בדרג בינוני ועובדים מן השורה). וכמובן, משרדים, מפעלים, אמצעי ייצור מכל הסוגים והמינים וכן הלאה. והמטרה, חשוב לזכור: כסף. הרבה כסף. כמה שיותר כסף.

ולמי מיועד הכסף שתרוויח הפירמה? למשקיעים, לבעלי העניין; לבעלי השליטה; למנהלים הבכירים; ובסדר יורד בתלילות מבהילה – מנהלים זוטרים מדרג בינוני עד לאחרוני העובדים.

ואם נדלג קצת הלאה, נגיע בקלות לשורה התחתונה: ככל שהנהלת הפירמה תצליח למכור את המוצר הסופי במחיר הכי גבוה; ובאותה היחס גם להוזיל ככל שניתן את עלויות הייצור; להיות מונופול (או דואופול, אם אין מנוס) וגם ליצור מצב של "קונים בלבד"; ליצור שוק של לקוחות שבויים, היא תעשה יותר כסף.

כי המטרה העליונה היא, כזכור, מיקסום רווחים. וכל זה, בסופו של הסיבוב, נועד להעשיר את כיסיהם של היזמים, בעלי השליטה, המשקיעים ומספר מצומצם של מנהלים בכירים. כל השאר הם אמצעי ייצור זניחים. מתכלים. חסרי ערך לכשעצמם. העובדים, נותני השירותים, הספקים, קבלני המשנה, סיטונאים, קמעונאים, אנשי ניקיון, הובלה, אריזה, הפצה.

כי בשביל למקסם את הרווח של האנשים בשפיץ של הפירמידה, צריך לשלם כמה שפחות לאמצעי הייצור שבבסיס הרחב של הפירמידה.

זו השיטה. זה בסיס השוק החופשי. הקפיטליסטי. וזה לא שהשיטה רעה או טובה; זה לא שהיא לא עשתה טוב למין האנושי – ככה בפועל צמחה ארצות הברית, ובלי ארצות הברית של אמריקה והכלכלה האמריקנית, סביר להניח שהעולם לא היה מגיע למקום שבו הוא נמצא היום. כולל המלחמות וההתרסקויות הכלכליות הגדולות.

עכשיו, אם הממשלות, המנהיגים, מערכות החקיקה, הרגולציה, האכיפה והענישה היו ממלאים את תפקידם כשליחי הציבור שבחר בהם ומינה אותם – יש מצב שהמוצרים היו יותר זולים ויותר זמינים, פערי השכר היו הרבה יותר נסבלים, רמות הניצול היו שונות בתכלית והרעים היו מרוויחים פחות. הרבה פחות. ואלה שהיו חורגים מנורמה אנושית סבירה – היו מגורשים מהעיר ומשלמים בכיסם ובחופש שלהם. ולא, זה לא היה פוגע בעובדים, כפי שהמנהלים אוהבים להזהיר. כי יש עוד אופציה,  הרבה יותר סבירה: רווחים יותר סבירים, הרבה פחות כסף ענק לכיסיהם של כמות קטנה מאוד של אנשים.

אבל אנשי הכסף והכוח השתלטו גם על השלטון; חלקם נהפכו לשלטון עצמו; הכסף הגדול נוצל להשתקה, לעיתים לשוחד ממש, מעל ובעיקר מתחת לשולחן ומחוץ לטווח הרדאר – וכל השומרים נרדמו. או הסתלקו. או הביטו לכיוון השני.

וככה יוצא שיש אינספור פירמות ששכבה דקה מאוד בראש הפירמידה שלהן גורפת הון אישי ותאגידי ברמה של תקציבי מדינות, בעוד שלמטה נדרסים אמצעי הייצור נטולי הכוח והתלויים בחייהם (ממש) בהחלטות של שכבת הבעלות והניהול.

אז כן, מנהל זוטר צריך לקבל יותר מעובדיו; ומנהל בכיר צריך לקבל יותר ממנהל זוטר; והנהלה צריכה לקבל יותר ממנהלים בדרג בינוני; והמנכ"ל צריך לקבל את השכר הכי גבוה בפירמה שהוא מנהל.

אבל בדרך לכוונות הטובות, אם היו כאלה, נהפכנו לחברה אנושית שבה המנהל הכללי של אחת הפירמות המובילות בה מקבל שכר שנתי שנע בין 10 מיליון ל- 20 מיליון, כאשר אמצעי הייצור הנחותים שבבסיס הפירמידה ועומדים להיות מפוטרים בשם השמירה על הרווחיות, או בשם "מיקסום הרווחים" (זוכרים?) זוכים (במקרה הטוב) לשכר של 15,000 שקל (ברוטו) בחודש.

חברה אנושית והשלטון שהיא בוחרת, אשר מאפשרים לפירמה שמציגה רווח נקי של מיליארדי דולרים בשנה ומשלמת למנהליה, לדירקטורים שלה, לבעלי השליטה והעניין שלה, שכר והטבות בסדרי גודל שגבוהים פי 850 מעובד מן השורה שיש לו משכורת סבירה ומעלה, היא חברה אנושית רקובה.

אה, וכמעט שכחנו: הפירמות האלה, יש יותר מאחת, כמעט שלא משלמות מיסים על הרווחים שלהם. מה שכל עוסק זעיר עושה; מה שכל שכיר עושה; מה שכל חברה קטנה ובינונית עושה, פירמות הענק האלה לא עושות.

הן עוסקות במיקסום רווחים. כמה שפחות לשלם לעובדים; כמה שיותר לקחת על המוצר; כמה שיותר לחסום מתחרים, לגנוב סודות, להשתלט על פטנטים, ליצור מונופולים ושווקים שבויים – וגם לא לשלם מס.

ואם יש סכנה מזערית לירידה מזערית ברווחים העתידיים, הגרזן יורד חיש קל: אלפי עובדים מפוטרים. זה נוח, זה זמין, זה מגדיל את שורת הרווח ואיתו את הבונוסים לאנשי הקצפת.

מוסר השכל? מאוד  פשוט: תנו את הכוח הפוליטי, המשפטי והאכיפתי למי שמוכן לעשות מה שצריך בשביל שנחיה בחברה יותר אנושית. מי שיהיה מוכן להחזיר אל האדמה את האנשים הלא רבים שמושכים לעצמם את פרי עבודתם הקשה של אלפי אנשים מחוקים. נבחרים שיתקינו כללים חדשים; שיקבעו מדדים לקבלת הלוואות, השקעות, מענקים. להקפיד על פיקוח ציבורי הדוק באמצעות מועצות מנהלים ציבוריות; לחסום את גריפת ההון המטורף על-ידי בודדים. ולא, אין מה לדאוג, הם לא יהיו עניים. בסך הכל יהיו להם בחשבון הבנק טיפה פחות מיליונים. זה הרבה לדרוש?

אל תהיו סוציאליסטים אדוקים; אל תהיו קומוניסטים רצחניים; אל תהיו צדקנים ואפילו לא פילנתרופים.

תהיו בני אדם.

2. במקום שבו שורפים שדות וחומסים זיתים

ההשתוללות בשטחים נמשכת באין מפריע: שריפת שדות, גזילת מטעי זיתים וההתעללות המתמשכת של פורעי הגבעות בשטחים בשכניהם הפלסטינים הכפריים.

אני נגד כל אלימות מכל סוג שהוא. נגד פגיעה בחפים מפשע בוודאי; אבל גם נגד פגיעה עצמאית באשמים לכאורה. מי שמסכן חיי אדם, מי שפוגע בבני אדם, חייב להיענש ע"פ חוק.

זו חוכמה קטנה מאוד לזעוק נגד פעולות של פגיעה באזרחים, בחפים מפשע. נגד רצח חסר אבחנה. נגד פיגוע המוני. נגד פיצוץ אוטובוס או השלכת בקבוק תבערה. זה המובן מאליו.

איזו משמעות תהיה לגינוי של רצח נשים, ילדים או אזרחים בכלל? מה, בכלל יש כאן שאלה? וכי ייתכן שבן אנוש יהיה בעד רצח חפים מפשע?

אבל, וכאן יש אבל גדול: אנחנו הכובשים. אנחנו העשירים. החזקים. השולטים. אנחנו אלה שהתיישבנו במקומות שיוצרים את החיכוך. אנחנו יוצרים את החיכוך והכאוס במו ידינו, ובכוונת מכוון.

הצבא הכובש חמוש עד לשד עצמותיו; המתנחלים זוכים להגנה מכל עבר. צבא ושב"כ ומג"ב; גדרות ביטחון ואמצעי צפייה והאזנה; נשק אוטומטי וכלי רכב מבצעיים; אוטובוסים ממוגנים וזכוכיות משוריינות. אנחנו – ישראל, המתנחלים, ממוגנים כפי שרק כובשים מסוגלים להיות מוגנים, ויותר.

אבל, ושוב זה האבל הגדול: ממשלות ישראל, בזדון או ברשלנות ובטיפשות, שמו את האנשים האלה במוקד החיכוך. בקו האש. בלב אוכלוסייה עוינת. זרה. רמוסה. אנחנו גוזלים את אדמותיהם ושדותיהם (ודי עם סיפורי הרכישה, כחוק  או במעשה רמייה; גם אם שטר קניין עבר בטאבו – אז מה? האם זה עושה שלום? האם זה מרגיע את השטח? האם זה מנטרל את הכיבוש והדיכוי והגזל?)

אז אני מגנה השלכת בקבוק תבערה. וירי . ורצח. ודקירות. אני ממש לא אוהב לראות שמישהו נרצח או נפצע או נשרף.

אבל מישהו כאן – בהנהגה, בימין, בקרב מקבלי ההחלטות – מישהו כאן חשב למה כל זה קורה? או איך אפשר למנוע את זה? ומה היה קורה אם לא היינו שם?

זה יופי לגנות רצח ופגיעה ביהודים. במתנחלים. בחיילים. אבל כמו במקרה של מבוגרים מול ילדים – זה לא כוחות. זה חסר משמעות. הגינוי הוא המובן מאליו. אין לו משמעות פרט לכך שהוא קובע שהדובר הוא אנושי. לא יותר.

על הילדים הנכבשים; על הפועלים קשי היום בתורים המייאשים לסיכוי קלוש ליום עבודה; על הנשים הכורעות ללדת במחסום; על השדות הנשרפים; על הפלחים שמתעללים בהם; על מטעי הזית הנבזזים ועדרי הצאן והבקר הנטבחים; על כל אלה אף אחד לא מגן. אף אחד. להם אין ג'יפים שמלווים אותם לחוגי בלט; לא אוטובוסים ממוגני ירי; לא כיתות כוננות חמושות. כלום.

הם נדכאים ומדוכאים. הם עם כבוש. והם גם שדה שנגזל ומטע שנבזז ועדר שנחמס. אנשים שלא יכולים להגן על עצמם, שדות שאין מי שישמור עליהם, זיתים שאין מי שימנע את גניבתם, כבשים שאין מי שיציל.

זה הם. זה אנחנו. זה כל הסיפור כולו על רגל אחת.

3. ומה נגיד(ה) בשולי הפארסה של המינוי

פוליטיקאי יקבל את ההחלטה היחידה שהייתה אפשרית מלכתחילה, רק אחרי שעשה את כל הסיבוב, התבזה ונפל בכל הבורות שכרה לעצמו, עד שחזר למשבצת הראשונה. וזה חוק טבע.

4. לנצח נאכל חרב

"בכל זמן ובכל דור המדינה הזאת מבכה את המתים של המלחמה שהייתה בעודה מתמרקת למלחמה הבאה. הלנצח נאכל חרב?"

(משפט הסיום של הסדרה המטלטלת של ערוץ 1 וערוץ 8, "לא תשקוט הארץ").

[related-posts title="טובי פולק מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]