Skip to content

איבגי מחפש אהבה

משה איבגי ודורית לב-ארי נוגעים ללב בהצגה "דפוקים" של תיאטרון חיפה, אבל זו כמעט נקודת האור היחידה במחזה של צדוק צמח, שעוסק באנשים שהגורל התאכזר להם
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=2]

בפרומואים הבטיחו קומדיה מצחיקה עד כאב וכואבת עד דמעות.  קיבלתי מעט קומדיה מהולה בכאב, ובעיקר – מחזה בינוני עם שחקנים מוכשרים, שמנסים לעשות את המיטב. כשהבסיס רעוע, קשה לבנות הצגה ראויה, גם כשהכוונות טובות. אני כותב את הדברים בצער כי "דפוקים" היא הצגה שאמורה לגעת ללב – וזה קורה רק בדקות הסיום.

גם להם מגיע לאהוב. לב-ארי ואיבגי. צילום: דניאל קמינסקי

המחזה עוסק באנשים עם הפרעות קשב וריכוז, הפרעות מנטליות, תפקוד לקוי ועוד תופעות לא נחמדות שהגורל זימן להם. כולם בודדים, אבודים, לא מאושרים, חולמים על ימים טובים יותר, וכולם מחפשים אהבה. אולי במקום "דפוקים", הייתי נותן להצגה את השם "אבודים".

העלילה מתרחשת בדירתו המבולגנת של הגיבור, אמסלם (משה איבגי), שהשתחרר לא מזמן מההוסטל ומתחנן לאחיו הבכור (אלברט אילוז) שלא יחזירו לשם. בלה (דורית לב-ארי), השכנה מלמטה, מאוהבת באמסלם, אבל הוא מאוהב בלולו (גלי אשכנזי), השכנה מלמעלה, שחקנית-דוגמנית הורסת. ואם כל זה לא מספיק, אז לדירתו של אמסלם מתפרץ אחיו האחר, פנחסי (אריה מוסקונה), אסיר שהשתחרר זה עתה מהכלא, שאין לו לאן ללכת. יש כאן חומרים שחנוך לוין למשל, היה עושה מהם מטעמים. אבל הטקסט של המחזאי צדוק צמח הוא בנאלי, הקצב איטי בשביל קומדיית מצבים, הסיטואציות חוזרות על עצמן והסיפור נמתח ללא צורך. לתשומת ליבו של הבמאי רוני ניניו. שיר הנושא בביצוע "הדג נחש" מכניס קצת חיים לעלילה.

סיפור שנמתח ללא צורך. אילוז, איבגי ומזרחי. צילום: דניאל קמינסקי

נקודות האור היחידות הן משה איבגי ודורית לב-ארי. איבגי מגלם דמות מצחיקה-עצובה ונוגעת ללב. עד היום לא ראיתי את איבגי בתפקיד כזה. דורית לב-ארי מצליחה לבנות דמות שלמה של אישה שרוצה לממש את ייעודה בחיים – בית חם, בעל וילדים. שניהם צופים בסרטים רומנטיים – ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין שהם רוצים להפוך את הסרט למציאות. בתפאורה ברקע תלוי פוסטר ענק של טום קרוז וקלי מקגיליס מתוך הסרט "אהבה בשחקים." יש למה לשאוף.

אם להיות קצת פילוסופי, בכל אחד מאיתנו, ה"לא דפוקים", יש משהו מהדמויות. כולנו סובלים משריטה זו או אחרת, כולנו חולמים וכולנו רוצים, בפרק זה או אחר בחיינו, להיות מאושרים ולאהוב.

"דפוקים" לא הצחיקה אותי עד כאב ולא ריגשה אותי עד דמעות. בעיקר חשתי חמלה כלפי הדמויות – ואולי גם זה משהו.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן