אז שוב ראינו על הבמה את אותם פרצופים, ושוב שמענו את אותם דברים שלא אחת לקו בצדקנות וצקצוקי לשון, אה-לה Liberté, égalité, fraternité של צרפת הקולוניאליסטית. הרבה סיסמאות היו שם. על חופש העיתונות, על צדק, על מעורבות שלטונית. אילנה דיין דיברה על תחושת הפחד המלווה את עושי התחקירים – תיאור החובר לתביעה הסוחפת להגן על עיתונאים מפני תביעות דיבה

' no matter what'  וגם התוודתה על שלפעמים עושה התקשורת עוול לימין, לא משמיעה מספיק את קולו. יאיר לפיד דיבר כבר כמו פוליטיקאי. הוא יודע איפה נמצאים רוב הקולות בקלפי, אז הוא אמר שאינו רוצה להימנות עם התקשורת השמאלנית.

אז מה היה לנו שם? חיבור מלאכותי לערוץ 1 שברגיל כולם מדירים אותו, הצהרה 'אנחנו חארות' של רזי ברקאי שהזכיר את ההתעלמות התקשורתית מהטלטלה שעברה על הטלוויזיה החינוכית: כמה עקצוצים של אי נחת 'מעצמנו', כשזה מתמזג בטבעיות עם האורקסטרה הנרטיבית של 'העיתונות החופשית'.

התחסדות בנוסח 'לתת במה לאחר' הזכירה לי לא מעט את הקריאה הפטרונית, המתנשאת והגזענית במהותה שאליה חברה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, "למנות שופט מזרחי לעליון". איכס.

חברים ממערכת 'מגפון' בכנס. צילום: אורן זיו

בסך הכול, לא מעט אינטרסים עפו שם, מעל הבמה, שבה כל מי שהוא משהו, כלומר סלב, קיבל מיקרופון אבל נזהר שלא לתקוף באמצעותו את מעסיקיו עתירי ההון. 'הממשלה' היא גוף יותר קל לניגוח, כפי שכתבה כרמית גיא ב'עין השביעית', שם תקפה את האוליגרכים של התקשורת והאשימה אותם בדלדול השיח התקשורתי, לא פחות מאשר את הפוליטיקאים: "עם הפוליטיקאים העיתונאים יודעים להתמודד, עם הבעלים של גופי התקשורת הם כבר פחות יודעים מה לעשות. אבל דווקא מהם נשקף האיום האמיתי לעצמאותו של העיתונאי" אומרת גיא: "הגב הרבה פחות זקוף משהיה במאבקים קודמים, כשהיה ברור מי הרעים ומי הטובים. כי לאו דווקא חוקי הדיבה החדשים ישבשו בעתיד פרסום תחקירים לא נוחים לשועי עולם, אלא דברים שדומני שחמקו כמעט מהרדאר, ומעידים יותר מכל על מצבו של העיתונאי בישראל היום: "הסיקור הנרחב מדי של המחאה החברתית הוא שהביא לירידה בהכנסות הזכייניות מפרסום", אמר לא אחר מאשר יו"ר ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה, יעקב שחם" מזכירה לנו גיא ומוסיפה: "בינתיים לומדים עיתונאים בדרך הקשה. הם, שרובם משתכרים פחות משכר מינימום ויש בהם שאינם יכולים לשלם שכר דירה, ויכולים רק לחלום על ביטחון תעסוקתי, מוטב שיחזרו לארון ויצניעו את מסכנותם. הם צריכים לחזור להציג חזות זוהרת, בוטחת, שקרית, כאילו אצלם הכל בסדר."

הדיבור על הפיטורים ברשות השידור גרף מחיאות כפיים. את הערוץ הראשון קל לתקוף. זה גוף אמורפי, 'בכירי העיתונאים' לא תלויים בו לפרנסתם. אז זו הייתה שעתה היפה, ובצדק,  של קרן נויבך. ובאמת, בנוגע להחלטה לפטרה מהגשת 'מבט שני', קשה שלא להתעכב לרגע על העילה המגוחכת שיצאה מרשות השידור בתגובה לסערת הרוחות שגרמה ההדחה: תשמעו, תשמעו. יש פה חדשות מרעישות: קרן נויבך 'לא עוברת מסך'.

זו האמירה האנכרוניסטית, הנמוכה שיצאה מבית היוצר של רשות השידור שממשיכה לחיות בסרט "הטוב, הרע, והמכוער', אבל בעיקר המכוער.לפני למעלה מעשור נימק אותו ערוץ 1 את הרחקת כרמית גיא מהמסך הקטן בכך ש'יש לה רווח בין השיניים'. מה שאתם שומעים.

פעם היה לי מרצה באוניברסיטה שסבל ממחלה ניוונית קשה, שהקשתה מאוד להבין את דבריו. איש בהנהלת האוניברסיטה לא העלה על דעתו למנוע מהפרופסור להרצות, למרות שלסטודנטים היה קושי ממשי להבינו. לעומת זאת, על השאלה אם קרן נויבך עוברת מסך או לא אפשר להתווכח, כשם שאפשר להתווכח אם הצופים מצליחים לשמוע את המלמולים/הערות מחכימות של יונית לוי כשהיא משפילה את ראשה בסופי כתבות/ראיונות.

אז מה החרטה הזו? אתם רוצים להדיח את נויבך ממבט שני, אהלן. אבל תנו לצופים קרדיט. נמאס מהשקרים. למשל, תגידו שהיא דעתנית מדי בשבילכם,  מה עוד שהיא רק אישה. תגידו שנטיותיה הפוליטיות מעצבנות מישהו שמייצג מישהו מהממשלה, תגידו שאתם שוביניסטים מוגבלים שעוד לא קלטו שכדי להגיש תכנית טלוויזיה עדיף אינטלקט על ציצי מזדקר. רק תגידו את האמת.

האם יש סיכוי לשינוי פני התקשורת?

הדברים הללו נכתבו בבלוג שלי  'טחנות הרוח' ביום של כנס המחאה שתכניו היו בין התמריצים להקמת  'מגפון': עיתון העיתונאים.