Skip to content

"אמא קוראז' וילדיה": תסתכלו עליהם ותראו אותנו

המחזה של ברכט עדיין רלוונטי כל עוד יש מלחמות וכל עוד מנהיגים מתפרנסים מהן ומפמפמים לציבור פחד קיומי וייאוש. אודי בן משה ביים בתיאטרון הקאמרי הצגה קצבית וזורמת, שקורצת אומנם לקהל, אבל מעבירה את המסר. תיקי דיין היא אמא קוראז' אמינה, כאילו נולדה לתפקיד
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=3]

המחזה של ברטולט ברכט, "אמא קוראז' וילדיה", המועלה בתיאטרון הקאמרי, נראה קצת תמים על רקע העולם שבו אנו חיים ועל רקע הדרמות האנושיות שאנחנו נחשפים להן בתקשורת ובשידורי הטלוויזיה. דרמות שאף תסריטאי או מחזאי לא יודע או יכול לכתוב. המלחמות לא נגמרות, הן רק מתחלפות. לכן נשאלת השאלה למה בכלל להעלות את המחזה והאם הוא "רלוונטי"?

הניכור עובד. תיקי דיין וגלוריה בס. צילום: דניאל קמינסקי

ברכט, שכתב את המחזה על רקע מלחמת 30 השנים באירופה, שבה ניספו כ-9 מיליון בני אדם וכ-30 מיליון נפצעו, נעדרו ונשבו, לא התכוון לחקות את המציאות או אפילו לתאר אותה (בהתאם לטכניקת "הניכור" שלו), אלא לשים מראה מול הצופים באולם ולעורר אותם למחשבה על חוסר התוחלת במלחמה, שבה כולם מפסידים. יותר מזה: ברכט מבקש לבטא אמירה בוטה על הצורך הכמעט אובססיבי של האנושות להמשיך לעשות מלחמות ולחיות עם המלחמות, שמפרנסות רבים וטובים – סוחרים, אנשי עסקים ובעיקר מנהיגים, שמפמפמים לציבור פחד קיומי וייאוש במקום לשדר תקווה ואופטימיות. לפעמים אתה יודע איך תיכנס למלחמה, אבל אינך יודע איך תצא ממנה.

אמא קוראז' מסמלת את הטרגדיה שמביאה המלחמה, כל מלחמה, את חוסר התקווה, את העקשנות לחיות עם המלחמה ולחיות מהמלחמה. וגם אחרי שהיא מאבדת את שלושת ילדיה ואת כל רכושה, היא לא לומדת כלום. אמא קוראז' היא דמות טראגית, שהולכת עם הראש בקיר  – ומשלמת את מחיר המלחמה שהאמינה בה ועדיין, למרבה האבסורד, מאמינה בה.

אמא קוראז' היא אמיצה וגיבורה, עקשנית ותוקפנית, וסקפטית, ו"חייבת להתייצב מול האתגרים העומדים לפניה". יש לה גם צדדים נחמדים יותר – שכל חריף, הומור עצמי, ציניות ולעיתים מבצבצת אצלה תקווה מסויימת לעתיד טוב יותר. אבל החיים חיספסו אותה, פגעו בה והיא מאמינה שעדיף לחיות על החרב ולטפח סיפורי גבורה מאשר להילחם על השלום. בקיצור, אמא קוראז' זה אנחנו. תסתכלו עליה ותראו אותנו. טוב, לא כולנו כאלה, אבל המסר של ברכט לכל חובבי המלחמות בינינו, הוא חד, ברור ופשוט: אם נמשיך כך, כמו אמא קוראז', נביא חורבן על עצמנו.

במלחמה כולם מפסידים. גדי יגיל, תיקי דיין, אורלי זילברשץ. צילום: דניאל קמינסקי

ברכט היה מודע לנושא הכבד ולמחזה המורכב, וחשש שהקהל ישתעמם. לכן המליץ בהוראות הבימוי שלו לשחקנים – "לשחק מהיר וקליל בלי לוותר על העוצמה ועל ההנאה שלנו, כדי שהקהל יחוש שלפניו עומד צוות של שחקנים, שעובדים יחד כלהקה ומעבירים לקהל סיפורים, רעיונות וקטעי אמנות."

ואכן, הבמאי אודי בן משה יצר הצגה קצבית, צבעונית וזורמת, כאילו לא מדובר בטרגדיה תובענית ומעמיקה. בפרשנות ובבימוי של בן משה יש קריצה ברורה לקהל המנויים של הקאמרי במטרה לא להכביד עליו יתר על המידה בנושא כאוב שכה קרוב למציאות חיינו היומיומית. האם מדובר ב"השטחה" של ההצגה או בשיקול מסחרי לגיטימי של התיאטרון?

תיקי דיין היא אמא קוראז' אמינה וטבעית, כאילו נולדה לתפקיד התובעני. היא לא משחקת, כצפוי, אישה סובלת או מסכנה או קורבנית, אלא לוקחת קצת ריחוק מהדמות – וכך מתקבלת דמות חזקה ועוצמתית. לעיתים היא גולשת לפלקטיות-יתר, אבל העיקר שהיא נהנית על הבמה כמו שברכט רצה. "הניכור" או הריחוק מהאירועים על פי ברכט מתבטא גם בשירים שמשולבים בהצגה וקוטעים במכוון את העלילה, מה שעושה את ההצגה אפשרית לעיכול ולא כבדה ומלודרמטית. ברכט לא רוצה שעיניכם יתמלאו בדמעות במהלך ההצגה ואחריה, אלא שתיהנו, אפילו תצחקו מדי פעם, אבל בעיקר – שתחשבו ותפנימו את המסר.

מלבד תיקי דיין אציין גם את גלוריה בס (בתפקיד נהדר כבתה האילמת של אמא קוראז'), גדי יגיל, רמי ברוך ואורלי זילברשץ, שיחד עם כל הקאסט מהווים צוות מנצח. "אמא קוראז'" לא הפילה אותי מהכיסא, אבל גרמה לי לחשוב (אותי ברכט לא צריך לשכנע) והיא בהחלט הצגה שעשויה היטב.

1 Comment

  1. ירח
    8 בינואר 2014 @ 21:59

    לא ראיתי לא ידעתי סתם תיקי את משהו

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן