יצחק רבין נרצח פעם אחת, היום לפני 18 שנים. ומאז רבין נרצח שוב ושוב ושוב. זו לא המורשת שלו (ככל שבכלל אפשר להגדיר כזאת) ולא דרכו (גם היא הייתה פתלתלה לפרקים, משתנה ומתעדכנת).

רבין נרצח שוב ושוב ושוב על-ידי אויביו, שונאיו, מתנגדיו ומקלליו כבר למחרת מותו לפני 18 שנים. ומאז בכל יום. הוא נרצח על-ידי גדולי שונאיו ומתעביו, אבל גם בידי רבים שמשוכנעים שהם בצד שלו, אבל רואים לעצמם חובה "לראות את כל התמונה"… "להבין את הכאב"… להיות הוגנים, צודקים, הומניים, פשרנים במידה. כן, הם המושיטים את הלחי השנייה: הציונים בהוויתם, הישראלים על-פי אמונתם.

רבין נרצח שוב ושוב בכל פעם שמישהו אומר שהוא נרצח בידי מתנקש יהודי בודד בכיכר העיר. שירה בו מטורף אחד, שפעל לבדו, שחש שמדובר בשליחות אלוהית; וזה רק אלה שבכלל מסכימים עם העובדה שאותו יהודי מתועב אכן לחץ על ההדק. למרבה האימה, אין לנו מושג כמה אלפים, עשרות אלפים – מאות אלפים? – מאמינים בכל לבם שהרוצח כלל לא רצח, שרבין הוקרב על מזבח של קונספירציית שמאל מתוחכמת וערמומית. כן, כן.

הוא נרצח בכל קריאה מזויפת וצבועה לחשבון נפש "של כולנו". הוא נרצח בכל פעם שמוזכר שמה של בירת נורבגיה. הוא נרצח בכל פעם שמישהו אומר את המילה "אבל". הוא נרצח ואנחנו מחשבים את קצנו הוודאי בכל פעם שמישהו טורח לדבר בשם האיזון. אותו איזון קדוש, שיקרי, מזויף. האיזון הארור. הוא נרצח שוב ושוב ושוב בכל פעם שמוזכר הביטוי "פיוס".

הוא נרצח כמה וכמה פעמים הרבה לפני שהוא נורה בכיכר העיר. הוא נרצח על המרפסת בכיכר ציון, באסיפה במכון וינגייט; ארון המתים שלו, חודשים לפני שהפסיק לנשום, נישא על כתפיים ציוניות גאות בצומת רעננה. הוא נרצח באינספור פסקי הלכה, בדרשות בבתי כנסת, בנאצות בישיבות שהמדינה מממנת. שרבין עצמו אישר לממן.

ואתם יודעים מי עמד על המרפסת ההיא בירושלים ומי הלך אחרי ארון המתים ברעננה. ומי נשא את הנאומים בירושלים. בכנסת. בבית המפלגה. באסיפות הבחירות.

רבין נרצח לפני, במהלך ואינספור פעמים אחרי 4 בנובמבר 1995.

ואני לא שוכח ולא סולח. לא אגיד "שלום, חבר". הוא לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד שלי, שלנו; הוא היה רמטכ"ל ושר ושגריר; הוא היה ראש הממשלה. והוא נרצח. שוב ושוב ושוב.

ועל כך אין סליחה ואין מחילה אין צו ואין פיוס. לא היה ולא יהיה.