Skip to content

הנשמה שָׁרַה

הסיפור היפיפה והרגיש הזה חיזק עוד יותר את מה ששיערתי תמיד: הנשמה נוכחת תמיד, גם אם האדם לכאורה נוכח-נפקד
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אלצהיימר

ש. מגיעה לעבודה ביומי שני בבוקר מעט עצובה. אבדן משתקף בעיניה, האֹבדן שלפני זה, הסופי. זה מספר שנים שאִמה היקרה הולכת ודועכת מול עיניה והופכת לצל של עצמה תחת עקביו האכזריים של הזמן ושל האלצהיימר. בימי ראשון בצהריים היא אצה-רצה לבית הוריה להחליף את הפיליפינית שיוצאת לחופשה של כמה שעות, ומסייעת לאביה הקשיש לסעוד את האם.

"קשה, עצוב", היא תספר. אֵם ואישה שהייתה עמוד התווך של הבית, הרוח החיה, גִדלה ארבעה ילדים לתפארת, אינה אלא צל אדם. אולם נראה כאילו היא מגיבה לשיחות ש-ש. תנהל עמה, משל מדובר באישה רגילה, מבינה, בעלת קוגניציה נורמלית, תקינה. "אני מאמינה שהיא מבינה את השיחות שלנו", מספרת חברתי. "אני מעדכנת אותה בכל – שלום הילדים, הבעל, המשפחה; לאן נסענו ומתי חזרנו, מי התחתן, למי נולדו ילדים. והיא, מתבוננת מבעד לדוק בלתי נראה של נתק, ומקשיבה…אולי".

אני מאמינה שמעבר ליכולת המוחית שלנו, הקוגניטיבית, מסתתרת הנשמה, שלה אין כל מגבלה; לא פעם אמרתי לחברתי ש. "כמה טוב שאת משוחחת אתה! הנשמה מבינה, שומעת ויודעת הכול, לעולם אל תפסיקי!"

חכמה שכמוני. בחסדי השם זכיתי בשני הורים שהגיעו לגיל זקנה בכבוד ובצלילות הדעת. מעט מתקשים בהליכה, יש קשיי הבנה ושמיעה, יש מחלות של זקנה, אבל בסך הכול – הלוואי על כולנו. הם צלולים, מתקשרים היטב ומסתדרים כמעט לבד. לכן קשה לי לדמיין ולהבין את המשמעות של אֹבדן הורה בעודו בחיים.

סיפורה המופלא של גליה

בזמנו צפיתי בשקיקה בסרטון אודות גליה, ילדה עם פיגור קשה, בעיות פיזיות וקוגניטיביות קשות, שהחלה לתקשר באופן מדהים עם אמה באמצעות לוח אותיות ומספרים, והעבירה לה ולעולם תובנות ומידע, שאין ספק כי הגיעו מן העולם העליון, עולמה של הנשמה. (הערה: יש בסרטון מסרים של חזרה בתשובה, אבל לא זאת הנקודה. המסר החשוב הוא היכולת של נשמה לתקשר למרות פגיעותם ושבירותם של הגוף ו/או המוח). כך או כך, נהיר לי שהנשמה מבינה ויודעת, על אף קיומן של מגבלות אובייקטיביות הקשורות לפיזי ו/או למוחי. מצוידת עם הסיפור על גליה, עודדתי את חברתי, כאמור, לשוחח עם אמה.

הנשמה שָׁרָה

נצחיות הנשמה: צילום: יונתן בן-אקסס
נצחיות הנשמה (צילום: יונתן בן-אקסס)

ואז יום אחד סיפרה לי חברתי עובדה מדהימה. מסתבר שאמה היתה בצעירותה זמרת. לימים, כשחלתה, הייתה עונה לשאלות של סובביה ורופאיה ב…שירה. למשל, אם הייתה נשאלת "היכן גדלת?" היתה תשובתה: "ירושלים של זהב, ושל נחושת…", בקול צלול שהרעיד את אמות הספים. ואם הייתה נשאלת איזה חלק ביממה עכשיו, הייתה שרה בקול סופרן: "שוב הערב יורד…"

עם הזמן ועם ההחמרה במצב המחלה האכזרית, פחתה תופעה מרנינה זו יותר ויותר, אולם הסיפור היפיפה והרגיש הזה חיזק עוד יותר את מה ששיערתי תמיד: הנשמה נוכחת תמיד, גם אם האדם לכאורה נוכח-נפקד.

הוכחה לגן עדן

בשלהי הדברים, בהתייחס לשלמותה של הנשמה, אני ממליצה בכל פה על הספר "הוכחה לגן עדן" מאת ד"ר אבן אלכסנדר. על כך תוכלו לקרוא כאן. ולנו, בני האדם, אני ממליצה להמשיך ולהתייחס ליקירינו, גם אלה ש"מנותקים", גם אלה שלכאורה בדרך "לשם", בעדינות ובזהירות, כי הנשמה תמיד נוכחת.

1 Comment

  1. ש.
    13 בנובמבר 2013 @ 17:47

    נטלי, את יודעת לספר כל כך יפה את סיפורי וסיפורה של אימי – לי זה ברור שהיא נוכחת. מתרגשת, כואבת, ובעיקר עצובה – גם על האובדן שלה את עצמה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן