"מאה אנשים שקפאו למוות, מאה אנשים שיש להם שם. מאה אנשים שהלכו לעולמם ואין מי שידבר בשמם. באנו לומר לחולדאי ולנתניהו ולכל המערכת השלטונית… אין לנו כבוד אליכם" – ראובן אברג'יל מ"הפנתרים השחורים" בעצרת מחאה לזכרו של יונתן (יוהנס) ברקו, בגינת לווינסקי

מאת שרון ליבנה

לפני שבועיים מת יונתן (יוהנס) ברקו, דר רחוב, בשכונת נווה שאנן בגלל הקור המקפיא. אתמול (מוצ"ש) נערכה עצרת מחאה לזכרו בגינת לווינסקי, שבה ישנים עשרות אנשים חסרי בית, בעיקר מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. על הגדר נתלו שלטים שקראו: "מוות נוסף הוא רק עניין של זמן".

את העצרת, שבה השתתפו כמאתיים איש, ארגנה שולה קשת, מקימת עמותת "אחותי" וממקימות מאהל לווינסקי. קשת סיפרה על עשרות דרי רחוב שמתים ברחוב מדי שנה בשנה, ולדבריה: "מותם אינו תאונה, הוא באחריותם הישירה של ממשלת נתניהו ושל עיריית תל אביב-יפו. הם אחראים לדאוג לקורת גג לכל האזרחים והאזרחיות ולכל הפליטים והפליטות".

ראובן אברג'יל מ"הפנתרים השחורים" הגיע מירושלים ודיבר נגד הממשלה שמזניחה את האנשים למות ברחובות: "מאה אנשים שקפאו למוות, מאה אנשים שיש להם שם. מאה אנשים שהיה להם עתיד. מאה אנשים שהלכו לעולמם ואין מי שידבר בשמם. באנו לומר לחולדאי ולנתניהו ולכל המערכת השלטונית… אין לנו כבוד אליכם. אנחנו נביא את הכבוד למקום הזה בזכות הסולידריות שלנו, בזכות העקביות שלנו. הכוח שעומד לרשותנו הוא כוח ההמונים".

סילבי ביטון, ממקימי מאהל לווינסקי, האשימה את ראש העירייה בהזנחה של תושבי דרום תל אביב: "אני בזה לך חולדאי, כי כשאתה הולך לעבודה בבוקר, אתה לא נאלץ לעבור על פני בניין של שש קומות בטון, מגעיל, מסריח מהתחנה המרכזית, כשאתה נכנס למגרש החניה שלך לא קופצות עליך חולדות בגודל של רוטוויילר שמתרוצצות פה בשכונה, כי בחצר האחורית שלך לא תמצא גופה של זונה שאנסו אותה, רצחו אותה ושדדו אותה, ומהחלון שלך לא נשקף זוג זקנים שיושב בדירתו בחושך, כי אין  כסף לשלם חשמל… אני מתביישת בך כי בשבוע אחד פינית את מאהל התקווה, משפחות שלמות נזרקו לרחוב, בגשם". הקהל קרא לחולדאי להתפטר מתפקידו.

אוסקר אוליבייה, פליט הנמצא שנים רבות בישראל, דיבר על הפינוי של המאהל בלווינסקי: "חשבו שבאנו לשחק, אבל היה לנו מה להגיד. ההוכחה היא שמישהו מאיתנו מת בגלל שלא היה לו כסף לשכור אפילו חדר. לפעמים אנחנו אלרגיים לאנשים עם התנהגות מסוימת אז אנחנו לא רואים אותם, חשוב שלא נהיה אלרגיים, שנבין שלפעמים התנהגות כזאת היא קריאה לעזרה".

יגאל שתיים, ממארגני הקבוצה "מרק לווינסקי", סיפר על היוזמה שקמה לאחר היוודע מותו של ברקו. בכל ערב מגיעים מתנדבים מרחבי תל אביב ומחלקים למבקשי המקלט הישנים בגינה מרק שהכינו בביתם. כמה חברות פרטיות תורמות לעניין. אבל, הוא אומר, המרק אינו עונה על הבעיה: "הם לא שמחים לקבל מאיתנו את המרק, אפילו שזה עוזר להם מאוד: הם רוצים לפרנס את עצמם ולא לקבל מאחרים. השלב הבא יהיה לעזור להם למצוא עבודה. זה שאומרים שאסור להעסיק אותם – זה שקר של הממשלה."

קובי שחר ממאהל לווינסקי: "אנחנו לא באנו לעזור להם, אנחנו באנו לעזור לעצמנו. כי יש לנו בעיה. יש עדיין גזענות. זה לא קשור לדור הזה, כי הדור הזה רוצה להיפטר מהדברים האלה. אם יש משהו שהמערכת מפחדת ממנו זה החיבור של הג'ינג'י והשחור".

באירוע השתתפו משוררים צעירים, בהם מתי שמואלוף שהשווה בין יונתן ברקו למוחמד בועזיזי, שהצית את עצמו ואת המהומות בתוניסיה וקרא שיר שנקרא "פינו את התקווה" על פינוי המאהל. דוברים שונים בירכו באנגלית ובערבית את מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה, וחזרו ואמרו "כולנו בני אדם ולכולנו מגיעה הזכות לקורת גג. המאבק הוא משותף".