לא, לא מדובר בעבד שחור באמריקה שמשועבד בחייו לעבודות פרך אצל בעל האחוזה בדרום ולא  בסבל של ייסורים, נפשיים ופיזיים, בהשפלות ובהתייחסות גרועה יותר מאשר לבהמות בית. לא מדובר  בדמות של הסופרת הרייט ביצ'ר  סטו, שהנשיא לינקון תיאר אותה כ "האישה הקטנה שהשפיעה על המלחמה הגדולה" . זאת בעקבות פרסום ספרה רב-המכר אוהל הדוד תום, Uncle Tom's Cabin אשר מתאר את תנאי העבדות המחפירים באמריקה.זאת הייתה העילה למלחמת האזרחים ובעבור המאבק הזה  הנשיא לינקולן שילם בחייו. 

הבית של הדוד תום שלי הוא מעון  בשדרה הידועה ביותר בניו יורק – Park Avenue  שהמרפסת שלה משקיפה על  נוף פנוראמי עוצר נשימה  של  האי מנהאטן, בעיר  המפורסמת ביותר בעולם. שם אפשר למצוא את  תום היימן  ואת רעייתו עוזיאלה לבית בוכמן, כחודשיים עד ארבעה חודשים בשנה, לרוב בחודשי הקיץ והסתיו . בשאר ימות השנה ביתו של תום היימן הוא ברחוב ויתקין בתל אביב, לא רחוק מן הים. בית הרבה יותר צנוע, שנמנה עם הבתים השמורים. מכובד במראהו החיצוני והפנימי. אבל לא מעבר לזה. מכאן, שלא הבית הוא שעניין אותי אלא שני האנשים שגרים בו. 

כפי שאני מעיר מדי פעם ברשומות כמו זאת על הני קריספין קולומבוס, או לא מכבר על הצייר משה כגן – הארץ שלנו משופעת לא רק בצמחיה יפה, אלא יש בה גם קטעים של נוף אנושי. אנשים שהם מיוחדים לא רק במעשיהם ובהיסטוריה שלהם אלא שהם "בני אדם". "בן אדם" או בשפת היידיש "מענטש" הוא  לא סתם אדם. לא העושר הוא שמעצב את דמותו, לא בשל היותו רב יחש או נדיב. זה פשוט באופיו, או לפחות בחלק מהתכונות שהוא אימץ. אפשר שהוא הדוגמה למה שכולנו  צריכים להיות, ואפשר שנולדנו להיות, כדי שהעולם יהיה יפה יותר, טוב יותר. אבל משהו קרה בדרך. 

האיש, אשר אבות אבותיו הגרו לאמריקה מגרמניה בהגירה הגדולה בראשית המאה ה-19 והפכו לאילי הון, למסד ולטפחות של האליטה העשירה באמריקה, החליט יום אחד לעזוב את כול העושר והתפנוקים ולבוא לכאן. ארץ נודעת בקשיי הקיום שלה, באיומים מבחוץ, אזור מדמם בבידוד מדיני, ולקבוע: "זה ביתי". רק עכשיו, לאחר קרוב ליובל שנים שהוא חי כאן, הוא עתיד לפרסם ביוגרפיה שלו. בספר העתידי של תום היימן יהיו כנראה תריסר פרקים עמוסים בסיפורים ונתונים היסטוריים עד לפרטי פרטים. אוצר בלום למי שמעוניין לדעת על ההגירה היהודית מגרמניה לארה"ב, מידע רב להיסטוריונים ודוקטורנטים. לתום זיכרון טוב, ולכן הוא זוכר מה שכתב, או ציטט לי מן הכתובים אי אלה  קטעים, תוך הוספת הערות פה ושם.

כשאתה יושב מול האדם הזה ומתבונן בפניו העגולים הצעירים, כמעט ללא קמט, ועיניים המחייכות, אתה שוכח כי לפניך יושב אדם שחגג את 85 שנותיו, גדושות היסטוריה של עמים ושלו עצמו. בשיחה אתי בביתו ברחוב ויתקין, בחברת רעייתו עוזיאלה, ילידת הארץ  ואישיות מעניינת בפני עצמה, הוא מספר לי את הסיבה לכתיבת הספר. 

למה ומדוע – משם לכאן 

"מדוע טרחתי לכתוב כול זאת. אולי להשאיר איזו שריטה קלה בעתות הזמן. אולי כדי למסור לילדיי ולילדיהם על המה, הלמה, האיפה – כול העניין הזה. לוח השנה אומר שאני עכשיו בן 85 ובידי מישהו אחר – הדקות, השעות והימים, ואולי עם קצת מזל, גם שנים, שנותרו לי. בכול מקרה עלי לספר את הסיפור. אני מבקש שילדיי יקשיבו למה שיש לי לומר, למורשת  שאני משאיר להם.  בדיוק כמו שאני ירשתי את מסורת אבותיי, שבלעדיהם לא היינו מה שאנו." טום מבין עברית אבל שפת הדיבור שלו היא אנגלית. 

"הנתיב שלי הוליך אותי מעידן של עושר,  לציונות ולסוציאליזם חדש. בעצם מדובר כיום בסוציאליזם קפיטליסטי. אני חי בנוחיות רבה, מלבד המשרתים שהיו לי שם. אבל אני כאן ואני מרגיש נוח בקרב  הציבור הרחב. אני לא חי מה שהעושר שלי מאפשר לי. מה שאשתי ואני צריכים לעשות אנו עושים בעצמנו. טיילנו לשוק האיכרים בנמל תל אביב כדי לקנות מזון ירקות ופירות. ומשקנינו את המצרכים הדרושים, הערכנו את השווי של מה שרכשנו, כמו כולם. אנו חלק מן החיים כאן". 

במילים ספורות אלה שבהם פתח בשיחה אתי, מקופלת הגדה היסטורית בת כמאתיים שנה. שני הוריו של תום, דוד ורות (לבית שטיין) היימן, הם  ילידי אמריקה, דור שני ושלישי של מהגרים מגרמניה בתקופה הרפורמיסטית. הם יכולים לעקוב אחר הענף המשפחתי החל בשנת 1492 כאשר יהודים לא מעטים הגיעו לשם. אבל הנתונים הברורים יותר הם מראשית  המאה ה-19, כאשר החיים היהודיים בגרמניה נעשו  קשים יותר ויותר. השלטונות הגבילו את היהודים הן במישור הכלכלי והן בהשכלה ובעצם בכול התחומים בחיי היום יום. מי שחושב שהשואה צמחה על  שדה בור בגרמניה, מקבל כאן עדות שזה לא  כך. הרדיפות והאפליה  הביאו  להגירה הגדולה של 150,000 יהודים מגרמניה לארה"ב בשנים 1820 עד 1860, ביניהם סביו של תום.

הם התיישבו באזורים כפריים, אבל לא כחקלאים אלא כיזמים זעירים. אפשר לכנות אותם סוחרים נודדים – paddlers. הם נסעו למקומות שונים, העמיסו על העגלות מצרכים, כולל מוצרי חיטה, פירות ירקות ועוד אביזרים שימושיים, ומכרו אותם באזורים רחוקים, שם היה מחסור בהם. הגישה התחבורתית הייתה קשה. זאת הייתה עבודה מפרכת של יום ולילה, אבל הייתה פרנסה בצדה. הם התמידו בנחישות והתפתחו. רבים מקרב היהודים עשו זאת. באירופה עשו זאת גם הרוטשילדים. 

אביו  של תום שמע סיפור מתקופת מלחמת האזרחים, כאשר הסב שלו  ישן לצד סוס, עם אקדח מאחורי התרמיל, ושמר על מחסן ציוד ואספקה בעת המצור על העיר אטלנטה במדינת ג'ורג'יה. זה המקום שבו ריכז מפקד חיילות האיחוד (הצפוני), הגנרל שרמן המהולל, חיל של 100,000 חיילים במאמץ להדוף את חיילי הקונפדרציה (הדרום) בראשותו של הגנרל לי המפורסם, לא פחות. זאת ההיסטוריה של המשפחה אשר בעמל, בתבונה, בתחכום ובניצול הזדמנויות הגיעה למאה העשרים עם עושר רב ונכסים מגוונים, כולל בנקאות והשקעות. 

תום נולד ב-1928 עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול, כאשר בורסת ה"וול סטריט" צנחה. בשל סוג ניהול נכון ותחכום, המשפחה לא נפגעה. להיפך, בתחומים מסוימים היא אף יצאה נשכרת. דווקא בשנים שלאחר מכן הייתה שקיעה בעסקים, אך לא עד כדי שינוי כלשהו באורח החיים שלהם. תום למד והתפתח, תמיד תוך שאיפה להיות עצמאי ובלתי תלוי בהוריו או משפחתו. אף שלא היה לו מקצוע מלבד ראשו הקודח, ואחר כך אימץ את המצלמה…

"עץ או פלסטיין" 

בשנת 1950 ותום בן 22 ביקרו אצלם זוג ידידים מלונדון. תום הצטרף אליהם בשובם ללונדון באונייה "קווין אליזבת". הוא רצה לראות את לונדון לאחר ההרס שגרם לה הבליץ הגרמני.

יום לאחר ההפלגה הוא קבל מברק מאימו שבבית התקבל צו גיוס, וכי המשפחה הודיעה לצבא שתום הפליג, אך יש לו כרטיס הלוך ושוב, ככה שמובטח שהוא יחזור. הימים  הם ימי ראש השנה ויום כיפורים. אבל בראשו צץ רעיון מטורף. את יום הכיפורים הוא רוצה לעשות בישראל. הוא החליט להטיל מטבע, ונראה מה הגורל העיוור יאמר. המטבע נפל על הצד הנכון. 

ברדתו מן האוניה באנגליה הוא ראה את עיי החורבות שגרמו הנאצים בלונדון  ולבו נחמץ. מכיוון שדעתו הייתה נחרצת לנסוע לארץ, וכדי להבטיח שלא יהיה שיבוש כזה או אחר, הוא לא המתין  הרבה וניגש לקונסוליה הישראלית. היה צורך אז לקבל אשרת כניסה, ויזה, לארץ המובטחת, ולחכות ימים, אפילו שבועות, עד שיתקבל אישור מירושלים. הוא התקשר להוריו וביקש שיפעילו  את הפרוטקציה של המשפחה, ויודיעו לראובן רובין, הצייר הנודע, ידיד המשפחה, על בואו. תוך כמה ימים הגיעה הבשורה המיוחלת. העניינים סודרו. תום הזמין כרטיס בחברת התעופה הבריטית, הממלכתית  אז BOAC. בבואו לנמל התעופה לוד, חיכה לו  ראובן רובין שלא מכבר סיים את תפקידו כשגריר ישראל ברומניה.

"אני זוכר כי בליל הסדר, בסוף קריאת ההגדה, סבי הרים את קולו וקרא כמה פעמים: 'בשנה הבאה בירושלים'. והנה אני עומד במדינת היהודים ולא יודע מה לעשות. שמעתי וראיתי בקולנוע שיש כאלה שמנשקים את הארץ בבואם". בדרך משדה התעופה לתל אביב עדיין ניכרו היטב עקבות מלחמת העצמאות. לאורך הכביש היו מחסומים, עמדות של שקי חול, חיילים ורכבים צבאיים. מראה לא מלבב לחובב ציון חדש. אולם במשך שהותו הוא למד להכיר את הארץ והיה חשוב לו להכיר אותה דווקא  זמן קצר לאחר הולדתה. היו לו מדריכים טובים לכול מקום שביקש ללכת – הזוג רובין, שבביתם הוא גם התאכסן.

באחד הימים, לקראת שובו לארה"ב, עלה בראשו של תום עוד רעיון. בבית מחכה לו צו גיוס לצבא האמריקני, אולי הוא יפתור את הבעיה ויתגייס לצה"ל. אסתר רובין ידעה כי הצבא האמריקני לוחם בקוריאה ולכן הרעיון של תום נראה לה רעיון לא רע. בארץ בינתיים הסתיימה המלחמה. לשָבָת בצהריים היא זימנה מפקד בכיר לביתם בתל אביב לארוחה. תום לא זוכר את שמו, אך היו לו כמה פלפלים על הכתף.

"אם לא יקבלו אותי לצבא האמריקני וישנה מלחמה, האם אוכל להתגייס לצה"ל" – שאלתי את הקצין באנגלית, כי לא ידעתי עברית".

"האם אתה יכול לנהוג ברכב?" – שאל הקצין.

"כן".

כנראה שמחינת המפקד הרעיון שצעיר מבית אמריקני עשיר יבוא לכאן ויתגייס לצה"ל, נראה כבדיחה. הוא שאל את תום אם הוא יכול להבחין ברכב  כאשר הוא עומד על ידו. הוא התייחס כנראה לראייה הלקויה של תום.

"ודאי" – אמר לו תום.

" אם ככה אתה יכול להתגייס לצה"ל ולשטוף כלי רכב צבאיים" – פסק.

"שיחה זאת", מספר תום, "לא הביכה אותי. להיפך, התחלתי להבין מה הם הצרכים האמיתיים של מדינה  זאת שרק נולדה". ברגעים אלה החל תום לחשוב ברצינות לעלות לארץ ולסייע במה שדרוש. "חשבתי שאולי אשקיע ברכישת כמה רכבים כבדים, שיש בהם צורך לבנייה ולפיתוח. העניין  חדר עמוק לראשי וללבי, והיה לי ברור כשמש שיום אחד אהיה כאן ולתמיד. אמרתי זאת גם לרובינים". 

לאחר כמה ימים של סיורים בירושלים ובחיפה הגיע הזמן לשוב ונראה שהנסיבות הביאו לכך שהפרידה הייתה קשה. זמן קצר לאחר שהמטוס המריא, הודיע הטייס שיש בעיה עם דליפת שמן והמטוס נאלץ לחזור ללוד, ומכיוון שלא היו אז בתי מלון בסביבה, הנוסעים לנו במטוס, עד שהגיע מטוס חלופי שהטיס אותם. למחרת הגיע ללונדון ומשם הפליג תום באונייה "קורונייה" חזרה לניו יורק. 

כעבור 11 שנה, לאחר שעשה לביתו בארה"ב בתחום הכלכלי, גויס לצבא, נשא אישה והוליד שלושה ילדים, חזר תום לישראל לחגוג מלאות עשור לנישואיו לאשתו הראשונה, סנדי.

אחד הסיפורים הגדולים במחרוזת מתחיל באוקטובר 1973. 

ניו יורק – תל אביב – בדרך לדמשק 

"זה היה אחד מימי אוקטובר החמים מאוד כאשר מצאתי עצמי בטנדר, עמוק בשטח הסורי. בקושי יכולתי להבחין בעצמים סביבי. החול  שהועף מגלגלי רכבים אחרים הסתיר הכול". תום הצטרף במלחמת יום הכיפורים ליחידה צבאית כצלם. "אלה היו הרכבים של חטיבה 7, חטיבת השריון. כול ששמעתי היה צרורות מכלים אוטומטיים, פיצוצים עזים והדי ירי של טנקים. הייתי לבוש במדי צה"ל כמו כולם והייתי  מכוסה שכבה עבה של עפר כמוהם… באותם רגעים שכחתי לרגע את המתרחש סביבי והייתי חדור וכול כולי בתחושה עמוקה של התרוממות רוח, בכך שאני בדרך שלי הופך  לחלק ממולדתי החדשה. זאת הייתה אופוריה מטורפת של המלחמה. אני  בלתי מנוצח, שום דבר לא יכול לפגוע בי. חשבתי שאני  אדם מיוחד, שהגעתי למוקד של התכלית בחיי. כאן, בארצי שלי, כול כך רחוק מן הבועה של העושר, הפאר  ותענוגות החיים, שבה גדלתי במה שנקרא 'בחבורה שלנו' (יוצאי גרמניה  שבאו לארה"ב בראשית המאה ה- 19 – צ.ג). כאשר אני מסתכל לאחור אני יכול לומר לעצמי בחיוך שבואי לארץ היה הדבר הנבון ביותר שאי פעם עשיתי. שיניתי את חיי. אימצתי מורשת חדשה לצד זאת הישנה שלי. שיניתי את עולמי, נולדתי לעולם חדש". 

מי שחושב שעלייתו של אמריקני, בן להורים עשירים, היא חלקה – טועה. תום, אולי במתכוון, רצה לחוש את כול "דרך הייסורים" שעובר עולה חסר כול, חסר שפה, חסר קשרים, חסר רעייה, חסר פרוטקציה – בארץ הקודש. את רשמיו הוא שלח במכתבים ארוכים לאמו, אליה היה קרוב מאוד. ראוי כאן להזכיר שתום לקה בשיתוק ילדים בגיל 23 והוא עשה הכול כדי שנכותו לא תפריע לו בשום דבר, כולל בתקופת היותו צלם במלחמת יום הכיפורים. אם לא די בכך, רעייתו סנדי, לאחר 18 שנות נישואים ושלושה ילדים, החליטה להיפרד ממנו. הבשורה הראשונה  על כך הגיעה אליו דרך אמו. זה היה רעם שהכה בו. בשביל תום הייתה זו הטראומה כפולה: גם הפרידה שלא ציפה לה וגם שבירת המסורת המשפחתית – חרף המשברים שעברו על המשפחה, מעולם לא היו שם גירושים. ולא זו בלבד, אלא  שתום היה חייב להיפרד משלושת ילידיו. 

על הרקע הזה אפשר להבין יותר את הצעד הפתאומי, האימפולסיבי, כאשר ניתק את עצמו מהעבר, לרבות משפחתו, ובא לארץ. הוא חשב על זה לפני כן והראייה לכך היא ביקוריו התכופים בישראל. אבל המכה שקבל עזרה לו לא רק להחליט שהוא עוקר לישראל אלא גם  לממש זאת. שנה לאחר מכן הוא הכיר את בת זוגתו, עוזיאלה בוכמן, והוא חי אתה מאז. 

עוזיאלה 

בכול זמן השיחה ביני לבין תום עוזיאלה ישבה והאזינה. לא שהיא לא דברנית. היא כן. היא לא רק שואלת שאלות בשיחות רעים, היא חוקרת, היא סקרנית, בכול התחומים, ולא תניח לסוגיה עד שלא ירדה לסופה. יש לה זיכרון טוב והיא ידענית ודעתנית. הייתה ועדיין "מנהלת בית ספר". בגיל 81 היא דינמו פעיל בתחומים רבים בארץ, בעיקר בתחומי חברה, תרבות ואומנות. המגבלות הפיזיות של תום, עקב ניתוחים שעבר לאחרונה, מכבידות עליו. עוזיאלה דואגת שהמגבלות האלה לא ישפיעו על הליכות חייהם. אין אירוע,קרוב  לבית או רחוק, שתום לא יתלווה אליה והוא עושה זאת ברצון, כולל קניות בשוק, וכיוצא באלה זוטות.

תום פגש אותה בעת דיון על תערוכת צילומים שהתקיימה בבית ספרה ביפו שאותו ניהלה במשך שנים. היא נקראה לטלפון מחברתה ביושבה ליד אימה החולה בבית החולים: "יש כאן איזה עיתונאי אמריקני, אנא בואי".  עוזיאלה באה, ונשארה עם תום עד היום. 

עוזיאלה  נולדה בתל אביב  ב"שכונת מכבי" או כפי שהייתה ידועה אז "המושבה האמריקנית טמפלרית" על גבול יפו, ליצחק ושרה בוכמן שבאו לארץ בעלייה הרביעית בשנת 1923. בית המסחר שהקים אביה נשרף על ידי פורעים ערבים והמשפחה עברה לגור בשכונת פלורנטין. היא סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצלייה בגיל 17 ובטרם גויסה לצה"ל החלה ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1950 היא נישאה, בניגוד לעמדת הוריה, ושנה לאחר מכן נולד בנם הראשון והיחיד דורון.

בין 1960 וראשית שנות ה-70 היא מילאה תפקידים חינוכיים וחברתיים רבים, לרבות ניהול בתי ספר, טיפוח חיים קהילתיים, סיוע לנצרכים בכול התחומים, כולל מימוש צוואתה של אמה לפעול למען ניצולי השואה. עוזיאלה הרחיבה את פעילותה במסגרת "קרן בוכמן היימן"  שיזמה ותום תמך בה בנדיבות רבה. 

גולת הכותרת של הפעילות, שלה ושל בעלה, הייתה בשנות ה-90 כאשר באה העלייה הגדולה מחבר העמים וגם העלייה מאתיופיה. הזוג נרתם לסייע לעולים הן מכספם שלהם והן מקרנות שהקימו. בקרב העולים מרוסיה היו כידוע מוסיקאים מעולים רבים. ההיימנים החליטו  לקיים "קונצרט חגיגי וחלוקת מלגות ומענקים לאנשים שידם לא משגת ללמוד". אירוע זה  הפך מאז לאירוע שנתי. בשנת 2007 עוזיאלה קיבלה את התואר "יקירת העיר תל אביב" על פועלה הרב בתחומים שונים בחיי העיר והמדינה. כיום, בגיל 81, היא נראית ופועלת כאילו העתיד לפניה ובמידה רבה של צדק. כאשר הזוג נעדר מן הארץ למשך חודשיים בשל שהות בניו יורק, הבן דורון משיך בפעילות של הקרן.

היא יוזמת ומתעניינת היכן דרושה עזרתה, התערבותה, פעילותה לקידום צעירים מוכשרים שידם לא משגת לממן את לימודיהם ויש בה חדוות חיים בלתי רגילה. בהכירי את הזוג מכמה מפגשים ומאותה שיחה ממושכת בביתם, אני מתרשם שהעזרה, הנתינה לזולת, ההזדהות, אהבת הארץ, היא חלק מהותי מאופיים ומנסיבות חייהם.

לאחר הריאיון הרטרוספקטיבי עם תום, שאלתי אותו כמה שאלות על המצב בארץ בעיניו. כמי שהחיידק הכלכלי דבק בו מאז ילדותו, שאלתי אותו בנושא זה.

"תראה. העובדה שהשקל חזק יותר מאשר הדולר, השטרלינג, הפרנק, היא חידה. בעצם  זה משהו ללא בסיס קבוע, עם כול העזרה שאנו מקבלים מארה"ב, מהקהילה היהודית ואחרים. אנו גם לא מטפחים מספיק את המשאב החשוב – החומר האנושי. ואם יהיה שינוי דרסטי, מדיני או בינלאומי, גם המציאות הכלכלית תשתנה כאן דראסטית".

– ויש לך משהו לומר על המצב החברתי?

תום חושב, חוכך בדעתו, ולבסוף משיב: "כול הנושא של מיזוג גלויות  בא לדעתי על פתרונו. יש הרבה נישואים מעורבים בין העדות. האפליה היא במקום אחר. אבל יש מצב הרבה יותר עמוק. והוא לא רק נוגע לישראל אלא גם לעולם כולו. העולם הופך לרב גזעי. אם תשאל אותי אם אשמח שהנכדה שלי תינשא לשחור, התשובה היא: לא אשמח, אבל אבין זאת. לא אלחם בזה. אני מודע שהעולם השתנה. מי שבוחר  אלה הנכדים שלי. זה כבר לא בידינו. זאת דינאמיקה".

– ומה בקשר לנושא השלום עם הפלסטינים?

"אתה מכיר את הפתגם ששכנים טובים הם אלה שיש ביניהם גדר. אבל אם צד אחד לא רוצה גדר אלא רוצה הכול, אז המצב לא טוב. אני חושש מאוד שתהיה מלחמה, ולצערי, רק מלחמה גדולה עשויה להביא את השלום, בצורה כזאת או אחרת".

לשמע תרחיש  אפוקליפטי זה לא הייתי בהלם. רק תהיתי לגבי הפשטות שבה נאמרו הדברים. נראה שגם עוזיאלה, שעד לנקודה זאת לא דיברה, החליטה להצטרף ולשאול את בעלה: "אמור לי. אתה יושב כאן כמעט יובל שנים. אין לך מילה טובה לומר על המדינה?"

"אני אוהב אותה", ענה תום.

– "ומדוע אתה אוהב אותה, אם המציאות לא נראית לך?"

"כי זאת מדינה יהודית"

– "גם אם המדינה היהודית לא מתנהלת בסדר?"

"כאן לא שואלים אותי מי אני. באמריקה שואלים. כאן לא. כאן זה הבית שלי. אני אוהב את הבית".

– "וזהו, הרי הבית הוא לא אי מבודד, הוא בארץ".

תום חשב רק לרגע איך הוא מסיים את החקירה המביכה הזאת של אשתו. הושיט את שתי ידיו ושם אותם על ברכי עוזיאלה: "כי אני אוהב אותך!"

גם אם זה נראה לי סיום "הפי אנדי" וקצת שמאלצי – סגרתי את ה"רקורדר" ואני סוגר גם  את הרשומה.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל