[rating=2]

מנהגי האבלות של מדינה זרה יכולים להיות תופעה מביכה. מגודש הסרטים בנושא זה, התרבות המערבית כבר למדה להכיר את המוזרויות של משרפות יפניות ואף את עסקי הטקסים המתרחשים בלוויה משפחתית – כפי שמתגלגלת העלילה האיטית ב-"לתפוס את אבא". הסרט בנוי כאנקדוטה קלה על אירועים אלו, אך גם מקצין את ידע הקהל הצופה בסרט זר ומנסה ללמוד עוד על תהליך הצער היפני. בצער רב, אנו לא מקבלים תובנות או מבט משעשע על הנושא.

הסיפור עוקב אחר סאבה (מאקיקו ואטנבה) המקבלת טלפון מגיסה לשעבר, כי בעלה הקודם עומד למות מסרטן. מתוך חוסר רצון לראות אותו שוב, היא שולחת את שתי בנותיה לאביהן, קוהארו בת ה-17 (נונקה מטסוברה) והאזוקי בת ה-20 (אריסה ינאגי), עם הוראה שעליהן לצלם את פני אביהן בנשימתו האחרונה, כדי שיהיה לה על מה להתענג בשנים הבאות.

בתרחיש בלתי סביר זה, אך בהתאם למסורת היפנית, עולות הבנות על רכבת לעיירה המרוחקת שבו מתגורר אביהן. במהלך הדרך, האחיות לומדות שאביהן מת, ובעצם הן מגיעות לאמצע הלוויה שלו בבגדים צבעוניים ולא הולמים. זו אמורה להיות בדיחה ויזואלית, אבל עם תשומת לב מעטה לעלילה מסביב. התסריט מעט שוכח שהבנות כבר יודעות שהן נכנסות לסיטואציה "רצינית".

מוות והומור יכולים להיות זיווג מוצלח בסרטים מתוחכמים העשויים היטב, ואפילו אצל היפנים. ראו למשל "מנהגי לוויה" של איטמי ג'וזו משנת 1984, או "פרידות" של יוז'ירו טאקיטה משנת 2008. בניגוד לסרטי איכות אלו, הבימוי המסורבל של ריוטה נאנקאנו תר בכוח אחר גיחוכם של קהל הצופים. אמנם הפסקול המשעשע והצוהל לאורך הסרט סותר את החזות הקודרת, אך זה בהחלט לא מספיק.

מבנה העלילה גם לא ערוך בצורה ברורה. בסצינה מוקדמת, שלא כך ברור מדוע היא שם, האם מתבשרת על מותו של האב, ועובדה זו מערערת על האמינות והעקביות של מה שעתיד להגיע בהמשך. בנוסף, הסרט מתמחה בדיאלוגים מיותרים, שבהן הדמויות אומרות אחת לשנייה מידע – שבני זוגם לשיח, כמו הקהל הצופה בסרט, כבר יודעים זאת באופן ברור.

קסם השחקנים חסרי הניסיון הקולנועי לא מפצה על הרשלנות וחוסר הרציפות ב"לתפוס את אבא". מי שראוי לציון הוא דווקא הילד (קיטו קוביאשי), אשר האחיות שמחות לגלות שהוא אחיהן למחצה. הסצינות המשותפות של שלושתם הן המרגשות ביותר לאורך הסרט.

"לתפוס את אבא" נאבק בכוח למצות את מערכות היחסים המסורתיות בתרבות היפנית, ובעיקר מנסה להביט תוך גיחוך על מערכת הטקסים הארוכה. הסרט מעוניין לשמור על חזות נמרצת לאורכו, אך הוא בנוי באיטיות רבה, תוך מגע עמום, הדואג להפוך הרבה רגעים מתוקים לחמוצים.