על הלמ"ס, התרנגולת והעיתון של המדינה

אם הרובריקה השלישית באתר העיתון של המדינה היא על האשה הסקסית ב-2013, באמת ציפינו למשהו אחר? באמת ציפינו שעכשיו ילדות בית הספר יגידו – היי, מיילי סיירוס זה כל כך אאוט, אנחנו רוצות להיות עדה יונת ולעזאזל מידת המכנסיים שלנו?

Print Friendly

שבוע אחרי שהלמ"ס פרסם ששכר אשה הוא 66% משכר הגבר,  אתם יכולים לפתוח את האתר של העיתון של המדינה ולהסתכל על כותרות הרובריקות הכחולות לפי הסדר שהן מופיעות. נחסוך לכם – הסדר של הרובריקות הוא: חדשות, ספורט, האשה הסקסית, כלכלה, תרבות, רכילות. רק הסדר, אפילו לא צריך לקרוא את כותרות הכתבות שמופיעות בכל רובריקה.

ללא ספק  שיקוף מעולה של הלך הרוח.

שבוע לפני – כתבה בטלוויזיה על תופעה מזעזעת שיובאה מחו"ל על ילדות שמעלות תמונות שלהן לרשתות החברתיות ומבקשות חוות דעת על מראן החיצוני. מזעזעת? המילה שיותר מתאימה כאן היא "צפויה". כי אם הרובריקה השלישית באתר העיתון של המדינה היא על האשה הסקסית ב-2013, באמת ציפינו למשהו אחר? באמת ציפינו שעכשיו ילדות בית הספר יגידו – היי, מיילי סיירוס זה כל כך אאוט, אנחנו רוצות להיות עדה יונת ולעזאזל מידת המכנסיים שלנו?

ראי ההיסטוריה יודע להנחיל לנו כבר מגיל אפס את חשיבות הפרונט והאחוריים בחקיקת נשים בספרי ההיסטוריה. את מרלן דיטריך לעולם יזכרו בזכות ההופעות שלה והמראה שלה, והרבה פחות בזכות זה שבמלחמת העולם השנייה התגייסה נגד הנאצים והגישה תכנית רדיו שהעבירה תעמולה הפוכה – לדכא את חיילי המשטר הנאצי כדי לנסות להניא אותם ממעשיהם. ג'קלין קנדי לעולם תזכר כאשתו היפה של הנשיא וקצת פחות מכך כאישה אינטילגנטית ומשכילה שפעלה לשימור ההיסטוריה האמריקנית בבית הלבן.

מרלן דיטריך מעודדת חיילים אמריקנים בבית חולים בבלגיה (מקור: ויקימדיה)

מרלן דיטריך מעודדת חיילים אמריקנים בבית חולים בבלגיה (מקור: ויקימדיה)

ובהיסטוריה הישראלית? עזבו לרגע את העובדה שכמות הנשים המשפיעות היא אפסית ביחס לכמות הגברים. אף אחד לא הקים קול זעקה שאסטרטגיית השיווק שלנו בעולם, כפי שהונחלה על ידי משרד החוץ, מוקדה בבר רפאלי, ולאיש לא מפריע שבפורומים פוליטיים, למעט המגישה – בהרבה מהמקרים לא מוצאים צורך בייצוג נשי.

איך זה קשור לנתוני הלמ"ס העדכניים? קשור גם קשור. וזה עוד לפני שנכנסנו לתרבות הגנרלים הישראלית שלא ממש נתנה, בלי שום קשר למצב בעולם, אפשרות לנשים להשתלב כמו שצריך.

יבואו הצקצקנים ויגידו – אבל היי, אם יש כל כך מעט נשים בעמדות משפיעות כנראה שפשוט מעניין אותן דברים אחרים. כן? אז בואו נהפוך רגע את הגלגל. קחו ילד קטן, שימו לו באתר העיתון של המדינה את תחרות האיש הסקסי ברובריקה השלישית, תבהירו לו שמעל מידה שלושים ושמונה וגיל ארבעים הוא לעולם לא יזכה להגיש את החדשות בטלוויזיה, צאו נגד רעיונות של מדינאים בביטויים סקסיסטיים, שימו לו כמודל לחיקוי דוגמן צמרת כזה או אחר ותראו מה תקבלו. נכון, הוא כנראה לא יגדל להיות אבי ביטר, אבל יש סיכוי סביר שתוך כמה שנים יצמח פה דור שהצלחה מבחינתו היא להופיע על שערי מגזינים, ולאו דווקא בגלובס או באיזה ירחון מדעי. כמובן שיש גם סיכוי טוב שאותם ילדים ירצו לגדול להיות יאיר לפיד ולא יונתן גפן, וגם זה, אם נודה על האמת מהנסיון הרלוונטי, לא כל כך חיובי.

קידוש תרבות השום דבר הוא לא חדש, אבל איכשהו אצל נשים זה עוד הרבה יותר חמור ואת התוצאות ההרסניות של זה אפשר לראות בשטח כל יום. את אריאנה מלמד מחביאים מאחורי דפים וירטואלים בעיקר בתור מבקרת טלוויזיה (למרבה האירוניה, באותו אתר המקדש את הסקסיות לשנת 2013), בשעה שאם היא הייתה 90-60-90 ללא ספק כבר ממזמן הייתם מוצאים אותה לצד אמנון אברמוביץ' באולפן שישי, למרות שהיא לא קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל. אף אחד לא היה מעז לתת לגיטימציה עיתונאית לפרשיה המופרכת גם ככה, בה כונתה שלי יחימוביץ' בתואר הסקסיסטי בעליל – ביץ', אם היא היתה אביגדור ליברמן. זה מאוד יפה שאחוז הנשים שהן מנכלי"ות של בנקים הוא גבוה, ואפילו יש לנו נגידה אשה, אבל גם בלי נתוני הלמ"ס ובלי טענות כאלו ואחרות לדיכוי, בואו נלך על הברור מאליו – בבית הנבחרים הישראלי. מתוך מאה ועשרים חברי כנסת יש רק 27 נשים וזה מספר שיא של כל הזמנים. אם זה השיא אז איפה אנחנו.

יש פה בעצם ביצה ותרנגולת ואין ממש סיכוי ממשי לפרוץ את הבועה הזו לכדי שוויונות ממשית, אלא אם ייעשה פה מהפך תודעתי. אין בטור זה משום טענה שצריך לחסל את השאיפה של להיראות טוב ולהרגיש טוב ולחלוטין לא צריך להנחיל לדור הנשים העתידי שכדי להגיע למשהו בחיים הן צריכות להתלבש באפנת גולדה מאיר, אבל כן צריך לשים פה דגש – אם העיתון של המדינה היה שם ברובריקה השלישית שלו את תחרות הפעילה החברתית 2013 יכול להיות שעתיד העם היושב בציון היה קצת יותר ורוד, ולאוו דווקא ורוד פוקסייה.

 שלא תבינו לא נכון – אי אפשר להאשים  את אותו העיתון, רייטינג, זו השפה היום, ודי קאפ מעלה את האחוזים יותר משפה יפה ורעיונות מהפכניים וזה אפילו לא קשור למגדר. אבל כן צריך לשים פה את הדעת לזה שלקח די הרבה שנים בעולם להבין שנשים הן שוות זכויות לגברים, ואולי  אם זה היה באמת ולא רק בהצהרה – תחרות האשה הסקסית היתה נשמרת למגזיני הנישה ולא לעמוד הראשי.

מי אשם? גם הגברים וגם הנשים. הגברים שמאוד נוח להם עם המצב הזה, והנשים שבמקום לנצל את הכוח שלהן ולהחרים את כל הגופים שמנציחים את הפערים האלו מקבלות את זה בהבנה.

לא צריך לשרוף חזיות. יום אחד בלי כניסה אחת של חמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסיה לאתר העיתון של המדינה, חרם צרכני של חמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסיה על חברה שמשלמת שכר יותר נמוך לאשה שנמצאת באותו תפקיד כמו גבר שמקבל יותר ממנה, חמישים ואחד אחוז מהאוכלוסיה שלא צופות בתכניות טלוויזיה שלא טורחות לשתף נשים בפאנלים שלהן ואפילו חרם של חמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסיה על רשתות אופנה שלא מוכרות בגדים מעל מידה 38 (כן, זה גם קשור) ואפשר לנצח את השיטה. לא חסרים רעיונות.

השרים יכולים לקרוא מכאן ועד הודעה חדשה להעלות את השכר לנשים, אבל כל עוד שאר העולם יקדש קודם מראה חיצוני על פני  שכל בראש, לא יהיה כאן מהפך של ממש, וכל עוד אף אחד לא יעודד יותר ברצינות עדה יונתיות וענת סרגוסטיות עתידיות על פני בר רפאליות פוטנציאליות, אל תצפו לנתונים אחרים של הלמ"ס בשנים הקרובות .

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה בריאות, ג, מאמרי עמדה, סל הבריאות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על הלמ"ס, התרנגולת והעיתון של המדינה

  1. מאת אמיר פכר-אריה‏:

    חרם על חברה שלא משלמת שכר שווה על עבודה שווה זה מצוין
    מי החברה ומתי מתחילים?