העולם מתהפך ואנחנו חייבים להחליף דיסקט

אחרי שרבנו והתקוטטנו עם האמריקנים ובצדק, בשל מדיניותם בנושא האיראני – הגיע הזמן שנרגיע ונתחיל לדבר ברצינות עם הפלסטינים. כי בלי הסדר עם הפלסטינים – לא נוכל לתמרן בעולם הרב קוטבי, של מעצמות ובריתות אזוריות, התופסות את הוואקום שמשאירה אחריה ארה"ב

Print Friendly

בעוד זמן מה, כשהאבק ישקע והמהומה שנוצרה בין נתניהו לממשל אובמה תירגע קצת – נצטרך לעצור ולחשוב מה עושים הלאה. כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה. כל מה שהתרגלנו אליו ביחסי ישראל ארה"ב – לא יחזור שוב. לא אצל ממשלו של אובמה וכנראה גם לא אצל הממשלים הבאים, דמוקרטיים או רפובליקניים. בקיצור, העולם מתהפך ואנחנו חייבים להחליף דיסקט.

הכתובת הייתה מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה. ארצות הברית הולכת וחוזרת אל תקופת הבדלנות – ומי שזוכר את תקופת הבדלנות בין שתי מלחמות העולם, יודע גם מה החזיר את אמריקה מבדלנותה למעורבותה העמוקה במלחמת העולם השנייה: בעיקר המכה שהנחיתו היפנים על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941.

אין ואקום. רוסיה חוזרת למצרים (צילום: ויקיפדיה)

אין ואקום. רוסיה חוזרת למצרים (צילום: ויקיפדיה)

ביחסים הבינלאומיים, כמו בטבע, אין ואקום. המקומות שאותם זונחת ארה"ב נתפסים מיד ע"י מעצמות ו/או כוחות אחרים. הסימן הברור ביותר לשינוי המתהווה הוא ביקורו של שר ההגנה הרוסי, סרגיי שויפו, מחר בקהיר. לראשונה מאז גורשו המומחים הסובייטיים ממצרים, ערב מלחמת יום הכיפורים – מסתמן שינוי דרמטי במצרים: ביי, ביי אמריקה – וולקאם רוסיה. עוד "הישג" למדיניותו של חתן פרס נובל לשלום, ברק אובאמה.

לכן, על ישראל להיערך לזירה מדינית בה אין יותר מעצמה או שתיים הגמוניות, אלא ריבוי של מעצמות ובריתות אזוריות. אין משמעות הדבר התנתקות מארה"ב, חלילה. להיפך, עלינו לעשות את כל המאמצים לשמר את הברית עם הגדולה (בינתיים) שבמעצמות. אבל, בד בבד נצטרך להיפרד מהפרדיגמות שהנחו עד עתה את מדיניות החוץ של ישראל ויידרשו מאיתנו יכולות מדיניות של ניווט ותמרון, שלא היו לנו עד עתה.

רק בשבוע שעבר פורסם סקר חדש, שנבלע בתוך כל המהומה התקשורתית סביב העימות בין נתניהו לג'ון קרי. הסקר – שנערך מטעם הליגה נגד השמצה, בנושאים הקשורים למדינת ישראל, תהליך השלום במזרח התיכון ואיראן – העלה כי מגמת הבדלנות בקרב הציבור האמריקאי מתחזקת. הציבור האמריקאי ממשיך אומנם לגלות תמיכה חזקה ומתמשכת בישראל – ועם זאת, מצביע הסקר על יחס אמביוולנטי ברמה הלאומית, לגבי הדרך הטובה ביותר להתקדם בסוגיה של מאמצי איראן לפתח פצצה גרעינית.

פרל הארבור - ההתקפה היפנית שהוציאה את ארה"ב מעמדת הבדלנות (צילום: ויקיפדיה)

פרל הארבור - ההתקפה היפנית שהוציאה את ארה"ב מעמדת הבדלנות (צילום: ויקיפדיה)

הסקר (שבוצע עוד לפני ה"קטטה" בין נתניהו לקרי) הצביע אומנם על אהדה כלפי ישראל. 76% מן הנשאלים –  האחוז הגבוה ביותר בשנים האחרונות –  ציינו כי ניתן לסמוך על מדינת ישראל כבעלת ברית משמעותית של ארה"ב ו-64% אמרו כי הם מאמינים שמדינת ישראל רצינית בכוונותיה להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. אבל לצד תמיכה חזקה בישראל הופיעה עמדה אמביוולנטית באשר למעורבותה של ארה"ב באזור. רוב זעום של חמישים אחוזים, לעומת 41%, הביע תמיכה בפעולה צבאית המכוונת למנוע מאיראן פיתוח נשק גרעיני, במידה שתידרש כזו. רוב זעום של 46%, לעומת 42% אמר כי הוא מאמין, שעל הסנקציות נגד איראן להישאר תלויות ועומדות עד שהאיראנים יוותרו על תכנית ההתחמשות. באשר לשאלה כיצד על ארה"ב לנהוג במידה שמדינת ישראל תתקוף את איראן במטרה לעצור את תכנית הגרעין, השיבו 40% כי על ארה"ב לתמוך בישראל, 48% השיבו שעל ארה"ב להיות נייטרלית ותשעה אחוזים ציינו כי על ארה"ב להתנגד לכך. המשמעות: במקרה של עימות צבאי בין ישראל לאיראן – רוב משמעותי בציבור האמריקאי סבור כי על ארה"ב לעמוד מהצד.

ממצאי הסקר הצביעו גם על התנתקות הציבור האמריקאי מבעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב במזרח התיכון. כך, למשל, 67% מן האמריקאים אמרו כי יתמכו בהחלטה של ארה"ב להפחית את הסיוע הצבאי למצרים ורק 27% ציינו כי לדעתם ארה"ב איננה צריכה להפחית את הסיוע הצבאי. רוב משמעותי – 64% מול 26% מן הציבור האמריקאי – מתנגד גם לניסיון להדיח את הנשיא אסאד מן השלטון.

בצילו של בן גוריון. נתניהו בישיבת הממשלה השבוע בשדה בוקר (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

בצילו של בן גוריון. נתניהו בישיבת הממשלה השבוע בשדה בוקר (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

נכון עשה נתניהו עד עתה, כאשר העלה את הנושא של התגרענות איראן "על ראש שמחתו" של העולם. נכון גם עשה, כאשר פתח בקטטה הקולנית וחסרת התקדים עם ממשל אובמה, על רקע ההסכם שהתגבש בג'נבה עם איראן. לא הייתה לו ברירה. גם ג'ון קרי יודע שאם נתניהו היה מחכה, כעצתו, עד שייחתם ההסכם – זה היה כבר מאוחר מדי. יתכן מאוד שבהתנהלותו תרם נתניהו לעיכוב ההסכם עם איראן ולמניעת הסכם שהוא באמת גרוע מאוד לישראל. עכשיו הגיע הזמן להתחיל ולהרגיע – ובזה צודק שר החוץ החדש-ישן, אביגדור ליברמן. נתניהו צריך לרדת למדרון האחורי ולשים את עיקר המאמץ על פעילות מאחורי הקלעים.

בשבוע הבא ייפגש נתניהו עם נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, המגיע לביקור בארץ ועם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין – שאליו ייסע לביקור. תוצאות מיידיות לא מובטחות, מן הסתם. אבל הפעילות המוגברת מול אירופה ורוסיה, כמו גם סין – היא ברוכה. והתקווה היא שבעמל רב ובסבלנות היא גם תיתן פירות מדיניים.

אבל כל אלו לא יעזרו במאומה, אם נתניהו לא יראה נחישות יתר בחתירתו לשלום עם הפלסטינים, במקום לתקוע, בכל הזדמנות, קרשים בגלגלי המו"מ. נכון, אפשר היה להתפוצץ מכעס על הראיון השערורייתי שנתן ג'ון קרי בערוץ 2 בשבוע שעבר.  האינסטינקט המיידי היא לשלוח אותו לאלף עזאזל ולומר לו שלא לאיים עלינו באינתיפאדה שלישית –  ובמילים אחרות: "JOHN KERRY GO HOME". הדברים שהשמיע קרי באותו ראיון היו בהחלט חד צדדיים. אף ציוץ של ביקורת לא נשמע מפיו כלפי הפלסטינים. כל הביקורת והאיומים הופנו נגד ישראל – ובטון המקומם של מורה קפדן שנוזף בתלמידו הסורר.

אבל בתוך כל אלה, צריך לזכור כי האינטרס האמיתי שלנו – עם קרי או בלעדיו – הוא להגיע להסדר עם הפלסטינים כדי שלא נהפוך למדינה דו לאומית וכדי שנהיה מדינה עם רוב יהודי ברור. וצריך לדעת גם זאת: אין אומה בעולם – ותהיה ידידותית ככל שתהיה – שתקבל את המשך המצב הקיים תוך שימור ההתנחלויות והכיבוש. אפילו הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שמקובל לחשוב כי היה הטוב שבידידינו – לא היה מוכן לקבל את חוקיותן של ההתנחלויות. בוש, אגב, היה הנשיא האמריקני הראשון שהכריז מפורשות על תמיכתו במדינה פלסטינית.

יעקב עמידרור. הזהיר מכשלון המו"מ עם הפלשתינים (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

יעקב עמידרור. הזהיר מכשלון המו"מ עם הפלשתינים (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

לכן, בלי הסדר עם הפלסטינים, או לפחות בלי סיום הכיבוש של מרבית הגדה המערבית – אין שום סיכוי שישראל תזכה למרחב תמרון מדיני כלשהו. אפילו האלוף (מיל.) יעקב עמידרור, הזהיר בתדרוך פרידה שערך לשרים בשבוע שעבר, שכישלון המשא ומתן עם הפלסטינים יעמיק את בידודה של ישראל בעולם, ויעודד סנקציות כלכליות כנגדה, דוגמת החרם על ההתנחלויות שיזם האיחוד האירופי. עמידרור, שפרש בשבוע שעבר מתפקידו כיועץ לביטחון לאומי, לא נמנע כידוע על "שלום עכשיו".

לעומת זאת,  הסדר עם הפלסטינים יוכל לחזק את ישראל לא רק מול מדינות המערב – אלא גם מול מדינות ערב. זה יחזק את הברית האזורית של ישראל, שקיימת דה פקטו, עם מדינות המפרץ, נגד איראן. הסדר כזה יוכל גם להביא למימוש מה שקרוי "התוכנית הערבית" (לשעבר – הסעודית) – שעיקרה הסכמי שלום מלאים עם כל מדינות ערב, לאחר ההסדר עם הפלסטינים.

בסופו של דבר נתניהו יצטרך להחליט מה הוא רוצה ולאן הוא חושב שמדינת ישראל צריכה להגיע. כי אם הוא לא יחליט – אחרים יחליטו בשבילו. ואם נתניהו מתקשה בהחלטה הזאת, יאיר לפיד ומפלגתו צריכים לעזור לו בכך – גם אם זה יבוא על חשבון היחסים המיוחדים עם "האח" בנט. זו, אגב, יכולה להיות שעתו היפה של לפיד. מבחינתו זו אולי בהזדמנות של פעם בחיים, שלא בטוח שתחזור.

המשמעות המעשית המיידית צריכה להיות, קודם כל, הפסקת המשחק המסוכן והמטופש, של הוצאת מכרזי הבנייה בשטחים. נתניהו חייב להפסיק את המשחק באש, של אורי אריאל – בשר מבשרה של מועצת יש"ע – שהצליח ביחד עם חבריו להשתלט על מדיניות החוץ של ממשלת ישראל ולהכתיב את מהלכיה.

הגיע הזמן, אבל באמת, לדבר ברצינות עם הפלסטינים. הגיע הזמן להיות רציניים.

[related-posts]

Print Friendly

על אודות צבי זינגר

יליד ישראל, 1952, עיתונאי מאז 1970 (שבועון "במחנה", עיתון הסטודנטים "פי האתון", "הארץ", "מעריב", "ידיעות אחרונות") אב לשלוש בנות
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, בארץ, חדשות בארץ, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.