אין כיסא בטוח בעולם התקשורת בישראל. גם בקומות הגבוהות של הפירמידה – הפוזיציה שבירה וזמנית. ולא, זו לא שאלה של כסף; זה עניין של אגו ובעיקר של מוסר

מאת טובי פולק

גם השנה, למרות שאני עיתונאי, לא נסעתי לאילת. למרות שזה הכנס של המקצוע שלי. גם השנה לא נסעתי לאילת, למרות שזה התחום שבו אני עוסק רוב חיי הבוגרים. לא נסעתי, למרות שבימים אלה אני חוזר לתחום ולמקצוע במסגרת מיזם עיתונאי חדש (העיתון הקואופרטיבי "מגפון"). לא נסעתי, כי אין לי מה לחפש שם.

לא נסעתי לאילת כי הכנס במתכונתו הנוכחית הוא נייר הלקמוס, הסיבה והמסובב למצבו העגום, הנואש, של העיתונאי הישראלי. בכנס באילת השתתפו מאות, אולי אלף אנשים, נשים וגברים, ביניהם גם כאלה שעוסקים במקצועות העיתונות, אבל גם ובעיקר נספחים וטרמפיסטים, שבינם לבין המציאות האפורה, היומיומית, קשת היום, הנרגנת, העייפה, המותשת והענייה של המקצוע – כמעט שאין שום קשר. באילת הסתובבו ודיברו והתראיינו והשתתפו בפאנלים ושכשכו בבריכות והתמנגלו זה עם זה וזה עם זו אלה שחושבים שלעולם חוסן. אלה שחשים, כמו שגם אני חשתי פעם, שהם עוסקים במקצוע נחשב, נחשק, ראוי, נחוץ, מכובד. מקצוע חיוני שתמיד היה ותמיד יהיה. אלה שחושבים שהם חשובים, שצריך אותם. שגם מחר הכרטיס המגנטי שלהם יפתח את דלת המערכת.

רק נדמה להם שהכיסא בטוח, בכל מקום בפירמידה; הוא תמיד מתנדנד

וכמה שהם טועים. אין להם מושג עד כמה הקיום שלהם שברירי. הם לא מבינים עד כמה כל דבר שהם עושים היום – יהפוך מחר לאבק. כי מחר, או בשבוע הבא, או בעוד חודש, הם יקראו באחד ממדורי הברנז'ה שהם בחוץ, וזה תמיד יקרה רגע אחד לפני שיגיע הטלפון מהמזכירה של העורך הראשי.

פופולרי להגיד שאסור לחשוב על עיתונות כעל עסק מסחרי רגיל. שאי אפשר לעשות כסף בעיתונות. שמי שנכנס לעסק הזה (כמו בכדורגל) יוצא ממנו כשתחתוניו לעורו. במקרה הטוב. ובכן, זה נכון – אבל גם מאוד לא נכון. יש מי שעושה כסף בעיתונות, ואפילו כסף גדול. רמז: רובם הם ממש לא עיתונאים מן השורה. יש קבוצה לא קטנה של שותפי סוד, שותפי הסתודדות,  לקקנים מקצועיים, רכלנים, מפרידים ומושלים, מתווכים מטעם עצמם, חברים וחברים של – שיוצאים מורווחים יפה מאוד מעסקי העיתונות. מעריב הוא דוגמה פשוטה ושקופה (גוף ציבורי שחייב בדיווח): מסתבר שהמנכ"ל הנכנס יזכה לעלות שכר שנתית של 2 מיליון ₪ + 300 אלף ₪ דמי חתימה. וזה בעיתון גוסס, מדמם שמתפרק מדי יום מכל נכסיו העיתונאיים. הוא, סביר להניח, לא יציל את מעריב; אבל הוא בהחלט ירוויח יפה מעסקי העיתונות. וכמוהו עברו בתחנת הרכבת ההומה הזאת מאות אנשים בשני העשורים האחרונים. עוד רמז: רובם המכריע לא עיתונאים.

וכך עוד רבים כמוהו: מנהלים מסחריים, מנכ"לים חיצוניים, מגייסי מודעות ומפיקי אירועים, אנשי כספים ויועצים פנימיים וחיצוניים, מעריכי שווי, עורכי-דין, מפרקים וממזגים. הם באים והולכים, ועל כל אחד שעזב בעלות של מיליון – מגיע אחר בעלות של 2 מיליון. בשבילם יש כסף. תמיד היה ותמיד יהיה. אבל כתבי תחום, כתבי שטח, עורכי דסק, משכתבים, מעצבים, גרפיקאים, ביצועיסטים, צלמים, עורכים לשוניים, קשבים, אנשי וידאו, אנשי מחשב – אלה הולכים, ואחרים  לא באים במקומם. ואם אין ברירה, אז על כל אחד שהולך בעלות שכר של 100 אלף ₪ בשנה, מביאים ארבעה במבצע. בעלות כוללת של 50 אלף ₪ בשנה. כן, בדיוק כמו שאמר עמיתנו פויר: עובדי קבלן.

עיתונאים משתתפים בחדווה בחינגת הקיצוצים והפיטורים. בניגוד לאינטרס שלהם

אבל גם עיתונאים שותפים לפארסה הזאת. מדי כמה חודשים מגיעים כוכבים חדשים לעמדות היוקרתיות והמשפיעות בעיתון הזה או בעיתון האחר, בערוץ הזה ובערוץ ההוא, ומיד מתגייסים במרץ לנצח על מלאכת הקיצוץ, הדיכוי, ההפחתה והכיסוח. כמו הכוכבים היקרים (מאוד) בטלוויזיה המסחרית וגם הציבורית; כמו בעלי התפקידים הבכירים בעיתונות הארצית; כמו הנציגים ("משרות האמון") של בעלי הכוח והכסף. וכל אלה דואגים בעיקר לעצמם. הרצפה נשמטת מתחת לרגלי הקולגות שלהם, והם לובשים את הבלייזרים הנאים שלהם, נכנסים למכוניות הליסינג היוקרתיות בעסקת הכל כלול, ממשיכים להיפגש ולהסתודד במסעדות היוקרה, מגישים חשבונות בלתי מוגבלים ויודעים שהשכר השמן ייכנס בזמן.

ובעיקר הם מגלים אפס סולידאריות עם האנשים שהם הם עצמם. האנשים שהם היו אך אתמול. פעם בכמה חודשים הם מתייצבים לאיזו הפגנת מחאה תקשורתית, בדרך-כלל נגד פוליטיקאים – אבל לעולם לא תמצאו אותם עומדים בפתח בניין המערכת עם שלטים ביד, במחאה על פיטוריהם השרירותיים של חבריהם הטובים. הם מסודרים, מה אכפת להם. שכל אחד ידאג לעצמו. כי ככה זה, המצב קשה. כי מישהו תמיד צריך לשלם את המחיר. מישהו אחר.

להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותך לשורותיו

אז לא, לא נסעתי לאילת. גם כי אף אחד לא כיסה עבורי את ההוצאה הזאת (הרבה אלפי שקלים); גם כי אני צריך להמשיך להתפרנס מהעסק הפרטי והקטן שלי; גם כי אני עסוק היום ובחודשים האחרונים בעיתון חדש שאת הקמתו יזמתי – עיתון העיתונאים. קואופרטיב עיתונאי בבעלות עובדיו, עיתון אינטרנטי שמו "מגפון". בקרוב על המסך שלכם.

וזה לא שאני מאחל להם את זה, אבל אני יודע שבמוקדם או במאוחר, רבים מאלה שקפצו מהפאנל לבריכה, ומהספא לחדרי האוכל, והסתובבו עם תג השם לצווארם במלון הרודס האילתי – יגלו שהמודל השיתופי של מגפון הוא התקווה האחרונה גם שלהם.