"אזרחי ישראל, היום בשעה שתיים תקפו צבאות מצרים וסוריה בסיני ובגולן".  פוסט טראומה אחת.

כל בת שכותבת יומן היא קצת אנה פרנק. כל בן במקום הזה הוא קצת הילד ההוא מגטו ורשה, שיוצא מן הבונקר ומרים  את ידיו. פוסט טראומה.

רוב האזרחים כאן לבשו ופשטו מדים. לכולם עברה בתודעה האפשרות הזאת בראש שיום הזיכרון יכלול גם אותם. עוד חלקיק של פוסט טראומה. תזכירו לי, מה עושים עם החצי השני של הדיסקית? בעצם לא צריך. אני זוכר מצוין.

יש כאן מישהו שאוטובוס ופיגוע לא מתחבר לו? לכולם פה עברה בראש המחשבה ש"זה בטח מחבל מתאבד" או "התיק שלו גדול מדי". גם זה פוסט טראומה.

במערכת החינוך בבאר שבע מצאו כי חמישים אחוז מילדי הגנים פיתחו סימני פוסט טראומה מהמלחמה האחרונה. החצי השני סובל, כנראה, מסימפטומים פחות נראים לעין.

אז נט"ל, (נפגעי טראומה לאומית) ערכו מרוץ לרגל 40 שנה לטראומה ההיא מ-1973. הם החליטו ל"צבוע את הפציעה השקופה", לנסות להאיר את הפצועים השקופים, כאלה ששום תחבושת אישית לא תציל אותם ושום ח"ע (חוסם עורקים) לא יעבוד עליהם. איך עושים את זה? עם צבע. הרבה צבע.

בוקר שישי, פארק הירקון, תל אביב. 24 מעלות, מעונן חלקית עם שפע שמש. חמישה קילומטרים נינוחים, צפופים וגיל ממוצע של 20 שנה או פחות.

המשתתפים: אלף נערים ונערות אמריקנים שעושים בארץ שנת שירות (ככה הציגו אותם) ומייצרים גם לא מעט רעש omg omg. תוסיפו עוד אלף חיילים שבאו להתלכלך בצבע וקיבלתם פיגוע המוני. חימום עם שתי דמויות המוכרות לנו מהריאליטי: אורלי ונדב, המאמנים הכריזמטיים של השמנים שירדו בגדול וקדימה לזינוק. במהלך הריצה הפתעה: בכל קילומטר קשת של בלונים וסביבה ידיים המוכנות למרוח אבקות צבעוניות על הרצים, על הפנים והחולצות ולפעמים אפילו להתגלגל באבקה. רוצים לצבוע את הפציעה השקופה? בבקשה: תתגלגלו בצבע.

הצבעים, על פי המארגנים, אינם רעילים ובחסות הספונסר. מרחקים: 5 ק"מ בשלושה זינוקים (מקומיים, זרים, חיילים), 1.5 ק"מ ומרוץ 300 מטר לילדים. יצאתי נקי למדי ממלכודות הצבע והמעט שפגע בי התפוגג ועף ממני בדרך לרכב. חיפשתי פוסט טראומה ומצאתי ילדים וצבע.