יכול להיות שכולנו משלמים היום את חטאי התנהלותו של ראש הממשלה נתניהו, מול נשיא ארה"ב, ברק אובמה. יכול להיות שאם ראש הממשלה שלנו לא היה משתין מהמקפצה על ראשו של אובמה ולא היה מתערב בצורה בוטה במערכת הבחירות באמריקה – אולי אז הייתה ארה"ב מקשיבה לנו יותר. יכול להיות..

אובמה – גם אם הוא לא יודה בזה בשום אופן – מה זה נהנה עכשיו לראות את נתניהו במצוקתו, לאחר ההסכם עם איראן בג'נבה. אובמה היה מת להיות זבוב על הקיר בלשכתו של נתניהו, ולשמוע עד כמה הוא לחוץ ומודאג מההסכם עם איראן – ואולי הוא כבר זבוב על הקיר בלשכתו, כפי שהוא היה גם זבוב על קו הטלפון של אנגלה מרקל. כי אם מישהו חושב שהנשיא אובמה שכח, את הזובור שעשה לו נתניהו בתקופת מערכת הבחירות לנשיאות – שיבושם לו. אובמה לא שכח ולא סלח. ואם לא הגיב מיד, לאחר שנבחר לקדנציה שנייה – זה רק משום שהוא מתוחכם דיו כדי להמתין לשעת כושר.

ואם מישהו סבור שבכך הסתיים מסע הנקמה – הוא טועה טעות מרה. הנקמה של אובמה תוגש במנות קטנות וצוננות, בצורה מחושבת שלא תשאיר אחריה ראיות מרשיעות. אובמה יתעלל בנתניהו עד להסכם הסופי שייחתם, או לא, עם איראן ועד שנתניהו יאולץ לחתום הסכם עם אבו מאזן – או שיגרום לפיצוץ המו"מ ויביא על ישראל עוד בידוד בינלאומי ודה-לגיטימציה.

שר האוצר, יאיר לפיד, ניסח היום במדויק את הבעיה שאליה נקלעה ישראל, בפגישתו עם שר החוץ הנורבגי, בורגה ברנדה. "איבדנו את אוזנו של העולם, הוא לא מקשיב לנו", אמר לפיד. "עלינו לדאוג שהוא יקשיב לנו, ובמקביל לשקם משהו מהאינטימיות שיש ביחסינו עם ארצות הברית. בכל זאת מדובר בהסכם ביניים של שישה חודשים. אנחנו צריכים שבסוף ששת החודשים האלה, יהיה הסכם שמבחינתנו אפשר יהיה לחיות איתו. לכן אנחנו צריכים לרכוש מחדש את הקשבתו ואהדתו של העולם ובזה נעסוק עכשיו".

לפיד ניסח במדויק את הבעיה – אך לא הציע מפת דרכים כדי לפתור את הבעיה. אם ישראל רוצה לשקם את מעמדה ורוצה שהעולם יקשיב לה וייקח בחשבון את צרכיה הביטחוניים – התנאי הראשון הוא שחבורת הפירומנים בממשלת נתניהו, תחדל מהמשחקים המטופשים של מכרזי הבנייה במהלך המו"מ עם הפלסטינים. לעולם נמאס מהשטויות האלה. כל מכרז כזה, שיוצא מהבל פיו של שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל – מפורר יותר את הלגיטימציה של ישראל בעולם ומבודד אותה יותר. וישראל מבודדת ומנודה – תאבד כל יכולת תמרון מדינית, כשמדובר בנושא גורלי כמו נשק גרעיני בידי איראן.

נתניהו צודק עניינית בביקורתו על ההסכם שנחתם בז'נבה, אבל איש כבר אינו מקשיב לו. יותר מכך, ההסכם שנחתם בז'נבה הופך סדרי עולם. הוא אבן דרך במסעה של איראן בחזרה לחיקן של אומות העולם. כבר עכשיו זוכה איראן לחצי חיבוק, מלווה בקריצות, מששת המעצמות, שאתן חתמה על הסכם. ואם ישראל תמשיך להתבצר בסרבנותה בנושא הפלסטיני – העולם עלול להפוך אותה למטרה לנידוי ולבידוד במקום איראן – ולא מדובר רק על מקהלת שונאי ישראל הקבועים. מדובר על הטובים שבידידיה של ישראל בעולם, שבחלקם מתחילים, כבר עכשיו, להמהם מתחת לשפם את הזמירות המוכרות על "ישראל מדינת האפרטהייד".

לישראל אין זמן. יש לה חצי שנה, פחות או יותר, כדי ליצור מהפך ולשכנע את העולם כי היא מדינה שוחרת שלום שפיה וליבה שווים. שום "הסברה" לא תספיק לעשות את העבודה הזאת. הפעם דרושות גם החלטות קשות ביותר – ודרושים מעשים.

אם ישראל תצליח לעשות את המהפך הזה בהתנהלותה ובגישתה, הקשב בעולם למצוקותיה ישתפר פלאים. אם לא תצליח – אף אחד בעולם לא יראה אותנו ממטר.

[related-posts]