השיטה ההולנדית: העם הכי חרוץ באירופה מכה על חטא העצלות

לפני 50 שנה גילו ההולנדים מרבצים אדירים של גז טבעי, והתאכזבו כי ציפו לנפט. אחרי שהעולם נרתע מאנרגיה גרעינית, הם הלכו על הגז בכל העוצמה – ובדרך השקיעו ברווחה, בריאות והשכלה. בדרך בזבזנית, לטענתם. היום הם חושבים על היום שבו הגז יפסיק לזרום. כתבה ראשונה בסדרה

Print Friendly


השיטה ההולנדית (חלק א')

היינו עצלנים, אומר נציג הממשלה שמלווה אותנו במסע ברחבי הממלכה; היינו ממש עצלנים ולא חשבנו קדימה, אומר נהג המיניבוס (ממש לא נהג טיפוסי כפי שאנחנו מכירים נהגי הסעות) שמסיע אותנו מהעיר לכפר, מהחוף ליבשה ובחזרה; היינו עצלנים, אומר המומחה לקיימות, נביא המיחזור; נהיינו עצלנים, אומר הבכיר בחברת הגז הטייקונית; היינו ממש עצלנים, מסכם איש הפאנלים הסולאריים, שמתעקש להוציא אנרגיה משמש שמסתתרת  מאחורי מסך עניים שחור נכון לחצי השנה הקרובה.

הרבה פירושים ואינספור הסברים ופרשנויות יש לה, למחלה ההולנדית. הולנדים רבים כופרים במונח הזה מן היסוד, אבל כמעט כל הולנדי שתפגשו יגיד לכם: היינו עצלנים.

מארץ של טחנות רוח למעצמת גז. ובחזרה? (צילום: טובי פולק)


המחלה ההולנדית? בעברית היינו קוראים לזה "צרות טובות"

להלן פירוש ויקיפדיה ל"מחלה ההולנדית":

המחלה ההולנדית היא מונח כלכלי, שמתאר קשר לכאורה בין גילוי וניצול של אוצרות טבע במדינה מסוימת בהיקף משמעותי לכלכלתה, לבין ירידה בייצור וביצוא של ענפי תעשייה מסוימים על רקע הגידול החד בהכנסות ממטבע חוץ והתחזקות המטבע המקומי, המביאים לירידה בכושר התחרות של אותם ענפים.
המונח נטבע לראשונה ב-1977 על ידי האקונומיסט, אשר תיאר את הירידה במגזר הייצור בהולנד לאחר תגליות של שדות גז משמעותיים במדינה בשנת 1959. על פי התאוריה, ההכנסות מגז טבעי שהחלו לזרום לקופת המדינה בשנות השישים של המאה העשרים הביאו תוך שנים ספורות להתחזקות הגילדן ההולנדי, לירידה בכושר התחרות של התעשייה המקומית, לירידה ביצוא ולגידול באבטלה… (ועוד ועוד).

תחנת כוח מופעלת בגז. תלות כמעט מוחלטת (צילום: freedigitalphotos.net)

אם כך, הפירוש הישראלי לאותה מחלה הולנדית אמורפית הוא משהו כמו "צרות טובות". וכמו בכל בדיחה יהודית מוצלחת, כנראה שבהולנדית זה נשמע יותר נכון. הצרות הטובות של ההולנדים היו גילוי של משאב טבע בכמויות גדולות (כמויות עצומות, דמיוניות, כפי שהתברר מאוחר יותר) שמלכתחילה היה בכלל סוג של אכזבה (הם חיפשו נפט והתאכזבו מרה כשמצאו גז טבעי. ובדיעבד התברר שישבו על מרבצים מהגדולים בהיסטוריה), בלבול ממסדי, קבלת החלטות לא תמיד רציונאליות, עירוב של שיקולים כלכליים, חברתיים, מדיניים וגאו-פוליטיים – עם תוצאה מוכחת אחת: עושר ורווחה עצומים לאורך שנות דור, במקביל לפיתוח תלות מוחלטת, משעבדת, למקור אנרגיה אחד, מסוים מאוד. ובעיקר מתכלה.

סממן נוסף למחלה: השקעות אדירות. השקעות בחברה, בחינוך, בבריאות, בתשתיות, במרחב ובמגזר  הציבורי, בתנאי העבודה והשכר, ברווחת האזרחים. וכן, בהחלט מותר להרים גבה. גם בהקשר הזה הם מדברים על המחלה שלהם (לא כולם מסכימים להגדרה) אבל בעיקר על העצלנות שלהם. וראוי להזכיר: מדובר באומה החרוצה ביותר בעולם. בוודאי בעולם המערבי. אומה שבמשך מאות שנים נלחמת בים שמאיים להטביע אותה, פשוטו כמשמעו; הופכת ים ליבשה; יבשה לאגם; מתמודדת בגבורה מעוררת השראה בכוחות טבע אימתניים; ובעיקר: חושבים רחוק. מדינה כמו הולנד, שבעבר הייתה מוקפת אויבים ותמיד הייתה מוקפת בים (שגבוה במטרים רבים מגובה היבשה שלה), הייתה היסטוריה רחוקה אם לא הייתה חושבת רחוק. וכשאנחנו אומרים רחוק, זה לא רחוק ישראלי (הפריימריז הקרובים); אצלם רחוק זה הרבה עשרות שנים קדימה.

אחד מאתרי העיבוד וההולכה של הגז בשדות חרונינגן (צילום מאתר חברת "יוקוגאווה")

אז מה כל כך מפריע להם היום בהשקעות שהם עצמם עשו? העצלנות באה לכלל ביטוי בכמה אספקטים של הכלכלה וחברה: הכסף הנזיל, הזמין, אפשר התבססות של מערכת סוציאלית נדיבה ולעיתים עצלנית ונצלנית; הסכמי עבודה נדיבים עד מופקרים, עם התחייבויות סקטוריאליות שנגררו ועדיין נגררים למשך הרבה מאוד שנים (והם עדיין לא רואים את הסוף); סקטורים רחבים מדי שניצלו את הנדיבות הממסדית ליצירת מוקדי בטלה, בטלנות וחיים נוחים על חשבון הקופה הציבורית.

אבל כל אלה זניחים ביחס להכאה על חטא האמיתית של ההולנדים: הזנחת האלטרנטיבות.


יום אחד זה היכה בהם: הגז לא יזרום לנצח

אז איפה האמת ומה באמת מצבם? נפתח ונאמר: הלוואי עלינו. הולנד היא מדינת גז טבעי. המרבצים הגדולים התגלו לראשונה בסוף שנות החמישים סמוך לעיר חרונינגן שבצפון המדינה והגז החל לזרום בתחילת שנות הששים. ההערכה הראשונית הייתה שהגז יספיק לצריכה המקומית לעשר שנים בקירוב, אבל במהרה הבינו המומחים שמדובר על אוקיינוסים של גז. הם השתלטו על הגז, ניתבו אותו, המירו את כל אמצעי האנרגיה האפשריים לשימוש בגז טבעי, אבל גם אז – לא השקיעו יותר מדי במחשבה לטווחים ארוכים. ההנחה הייתה אז שהטרנד הבא של אנרגיה זמינה ומהירה יהיה האנרגיה הגרעינית, שאז נראתה כמו העתיד הבטוח היחיד בכל הקשור לצרכי העולם המתועש באנרגיה מסיבית. ומשבר הנפט הגדול של אמצע שנות השבעים רק חיזק את ההערכות האלה.

אומה שניצחה את הים טוענת לעצלות? מסתבר (צילום: טובי פולק)

אבל אז, באמצע שנות השמונים, הדהד בכל העולם אסון צ'רנוביל, העולם נתקף בפניקה והגז הטבעי כמקור אנרגיה שממדיו והפוטנציאל שלו טרם נודעו (וכנראה עדיין אינם ידועים גם היום) עבר למרכז במת האנרגיה של העולם. וההולנדים, כבר מעצמת גז טבעי אדירה, נהנו מהשפע הזול. לגז ההולנדי היו אז שני מתחרים עיקריים: רוסיה העצומה, שהיא המעצמה מס' 1 בעולם התחום; וגם נורבגיה הצנועה, עם הקידוחים המוצלחים בעיקר בים הצפוני. השפע, האיכות הגבוהה, המחיר הזול יחסית – כל אלה הביאו את ההולנדים לחתום על כמה עסקות ייצוא מפוקפקות עם מדינות אירופיות אחרות, ובעיקר נתקעו עם הסכם לא ממש מוצלח (מבחינתם) עם איטליה; ולמה? בשביל למנוע מרוסיה דריסת רגל בשוק האנרגיה המערב-אירופי או לפחות לצמצם ולדחות את המהלך הבלתי נמנע. ומה לעשות שהחוזים היו ארוכי טווח, והם נאלצים לעמוד בתנאים המסחריים שנחתמו לפני כמעט 50 שנה, בעוד שהיום היו משיגים תמורה טובה פי כמה.

והנורבגים? ובכן, בניגוד להולנדים שמעידים על עצמם שלקו בעצלנות מחשבתית – הנורבגים עשו משהו שההולנדים מכים על חטא שלא עשו בעצמם, בזמן, והוא גם לקח למקבלי ההחלטות הישראלים: רכשו לעצמם ביטוח. שלא כמו ההולנדים, הנורבגים הגבילו באופן מודע ועיקש את השימוש בתמורות הכספיות והכלכליות של האנרגיה שהצליחו להפיק, ופתחו סוג של קרן ביטוח לאומית לימים קרים (ובמקרה שלהם, הימים אכן קרים). הם הבינו שלא לעולם חוסן, שהמאגרים יתרוקנו ביום מן הימים ועל כן ראוי לחסוך – בכסף ובנכסים נזילים – לימים אחרים שבוודאות יגיעו.


הזמינות, הקלות, הכמות והאיכות: התקן ההולנדי

הגז הטבעי שנכרה במרבצים פרץ מן האדמה (כמעט ללא צורך בשאיבה אקטיבית) היה באיכות כזאת שחרגה מכל תקן בינלאומי מוכר, עד כדי כך שהם בעצם יצרו תקן משל עצמם לגז: התקן ההולנדי. זו הייתה איכות ללא תחרות ביחס לתקנים שהיו מוכרים אז בעולם. זה כמובן טוב מאוד, לפחות היה טוב מאוד עבורם ההולנדים למשך כמה עשרות שנים. אבל היום הם כבר רואים את הבעיה באופק: ההערכה היא שהגז ההולנדי, בקצב , בכמות ובאיכות הנוכחיים, יזרום מקסימום עוד כעשור. הפסימיים אומרים 9-8 שנים, אחרים מרגיעים וטוענים שבניהול נבון הוא יספיק ל-20 שנה, פלוס מינוס.

בחזרה למקורות האנרגיה ההיסטוריים: טורבינת רוח (צילום: ויקיפדיה)

אז איפה עיקר הבעיה? בעיקר בשימוש של הצרכנים הסופיים. יצרני וצרכני החשמל, החימום, התעשייה, המשתמשים הלאומיים וגם הצרכנים הפרטיים – כולם עושים שימוש בציוד המותאם לתקן האיכות ההולנדי המקורי. אז צא וחשב את העלויות המטורפים של התאמת עולם האנרגיה לתקן אחר. כי ההנחה היא שגז טבעי יהיה גם בעתיד, השאלה היא רק באיזה איכות ומה יהיה מחירו. מצד אחד, ייתכן שניתן יהיה להפיק גז באיכות העליונה, אבל המחיר יהיה גבוה; מצד שני – ניתן יהיה לשפר את האיכות, אבל המחיר יהיה גבוה. אולי גבוה מדי.

ואגב איכות, זמינות ומחשבה עתידית: כבר היום מייבאת הולנד כמות מסוימת של גז טבעי מרוסיה, בעיקר בשביל לשמור את המתחרה הגדולה קרוב ללב וקרוב לכיס, וגם במחשבה עתידית על היום שבו תיחלש זרימת הגז או תיפסק. כי גם ההולנדים יודעים: עיקר האנרגיה שלהם, גם בעשרות השנים שיבואו, תתבסס על שימוש בגז הטבעי. וכאשר הגז לא יהיה שלהם, הם ייאלצו לייבא ממנו.

והיום? היום הם כבר עוסקים במרץ בחיפוש אחר מקורות אנרגיה חלופיים.

על כך – במאמר הבא בסדרה

* הכותב היה אורח של ממשלת הולנד בסיור עיתונאים בנושאי אנרגיה בחודש נובמבר 2013        

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירופה, אנרגיה, בעולם, טכנולוגיה ירוקה, כלכלה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.