זה לא משבר קטן וזה לא חולף

כן, אסור לקונן על העבר, וכשאתה אומר שהיה כאן שמח לפני שנולדת זה כבר לא לגיטימי, אבל כשאריק איינשטיין שר אהבה, הוא דיבר על אהבה, בלי קיטש, בלי התחנחנות, בלי צבעים מיותרים ומוגזמים. פשוט

Print Friendly

אלו מילים שלא ייאמרו יותר, זוהי מנגינה שלא תישמע יותר, זוהי תרבות, אמת וצניעות, כל כך אמיתית, כל כך כנה, לא מתחנפת, לא חושבת על הצד שמקשיב, חושבת באמת על מה שנשמע.

אומרים שאסור לקונן על העבר, לא להישמע זקנים, לזרום עם הקדמה. אומרים שאסור להשוות, ושהדור ההוא לפני חשב גם שהביטלס זה חרא, אז מי אנחנו שנעביר ביקורת.

אז לא, היום מותר, ויאמרו מה שיאמרו. חבר כתב ברשת החברתית שהוא לא היה עצוב ככה מאז שרבין נרצח. זה מוזר וזה לא. שניהם ביחד. ונכון שאין שום צורה להשוות אבל – מדינה ועם נשפטים במנהיגי התרבות שלהם לא פחות מבמנהיגות הפוליטית שלהם. רבין נרצח בגלל מלחמה על עקרונות, בגלל מלחמה על חלום. איינשטיין לא רצה להיות מנהיג, אבל הוא היה כזה בעל כורחו. ורצח התרבות שמתבצע כאן כל יום בשם הקדמה אולי לא רצח אותו, אבל המוות שלו הוא עוד נדבך בחומה, עוד אבן בדרך, או נר שכבה ומשאיר כאן חושך. חושך של שממון. ריק שממולא על ידי פלסטיק, אמת שנגוזה.

כן, אסור לקונן על העבר, וכשאתה אומר שהיה כאן שמח לפני שנולדת זה כבר לא לגיטימי, אבל כשאריק איינשטיין שר אהבה, הוא דיבר על אהבה, בלי קיטש, בלי התחנחנות, בלי צבעים מיותרים ומוגזמים. פשוט. אמת. והאהבה שמושרת היום היא פשוט לא כזאת. לא אהבה לאישה, לא אהבה למדינה, ואפילו לא אהבה להפועל. אהבה כמו של אריק, שמבינה שאהבה היא אף פעם לא מושלמת, כי אחרת היא פשוט לא היתה מה שהיא.

ועכשיו הוא מת. וזו לא קלישאה להגיד שנשארנו עוד קצת יתומים, למרות שהוא בטח היה צוחק על זה אם היה רואה את זה מהצד. כולם מדברים בטלוויזיה על זה שכולם אהבו את אריק. זה לא נכון. לא כולם אהבו אותו, פשוט כי לא כולם שמעו אותו. השנים האחרונות גרמו לדור החדש וגם לחלק מהמבוגרים להפסיק להקשיב לאמת, להפסיק להאמין בצניעות, להפסיק לזכור את ארץ ישראל הישנה והטובה כי פשוט כבר לא נשאר ממנה יותר מדי.

היום הוא מת. ואי אפשר להתעלם מזה שזה קורה בשבוע שבו "גיבור תרבות" מהדור החדש מקבל הקלות וגושפנקה מחלקים מהחברה על שפל מוסרי דוחה, שמשום מה לא דוחה אותם. וזה יום של אבל, וזה יום של כאב אמיתי בתוך שבוע של בחילה מתמשכת, ואולי היום כבר אפשר להגיד את זה בלי להצטרך להיות פוליטקלי קורקט. זו לא תרבות, זה באמת זבל, ואם אתה רוצה להיות מנהיג או אם אתה מנהיג שלא מבחירה, תדע מתי יש לך לתת, ומתי אתה שובר גבולות שאין לך לגטימציה לשבור אתם.

אריק איינשטיין לא היה צריך ללכת, אבל אף אחד לא שאל. התרבות שלנו לא צריכה ללכת, וכאן כן צריך לשאול. הוא לא הופיע שנים רבות, והוא עדיין היה כאן איתנו ונתן את כל הקודש שהיה יכול לתת. בלי פומפוזיות, בלי גנדיוזיות, בלי זרקורים, רק צלילים, כאלו אמיתיים.

נסענו איתו במכונית הישנה, הרגשנו את צרור התלתלים שנח על בטנו בערמה של החברה על הדשא, אהבנו איתו לישון, ישבנו איתו על הגדר וגם בבית היין, ותהינו ביחד למה באמת לקחת ללב.

וכן, שינינו את העולם, אבל לא כמו שנכתב. וכמה שזה התפורר בקלות.

אולי עוד נפגש ויהיה לנו טוב. ואולי רק לקחנו פסק זמן ולא רצינו לחשוב.

 הנשמה רצתה קצת מנוחה, וזה הזמן לחזור לעבודה.

בלעדיך, אבל גם איתך.

תודה לך.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, מאמרי עמדה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על זה לא משבר קטן וזה לא חולף

  1. מאת בני בן יעקב‏:

    מאמרך מתיחחס לאריק אינשטיין שמצטרף למותו של ספי ריבלין ,והאמת היום איכות היא מילה גסה ,וחבל שדור צעיר מתחנך שכך .וואין דרישה לאומן שמופיע נטו על במה .הכל כוכב נולד ,והרייטניג הוא המולך .באופן אישי ספי ריבלין היה אמן משכמו ומעלה שהיצחיק על אמת .לא הוציא מהקבר את משפחת הסטנדאפיסט כדי להצחיק .שני האומנים הללו סימנו סופה של תקופה של אמנים איכותיים שאינם צריכים הסחות דעת בהופעתם . .העתיד יכול להיות רק יותר רדוד שטחי .

  2. מאת sofar‏:

    יותר טוב מזה לא ניתן היה לכתוב…תודה!