הסכנה החמורה ביותר המאיימת על ישראל אינה הפצצה האיראנית. הסכנה החמורה ביותר היא הטיפשות של מנהיגינו. 

אין זו תופעה ישראלית דווקא. למדינות רבות בעולם יש מנהיגים שהם כסילים, וכך זה היה תמיד. די להסתכל באירועי יולי 1914, כאשר הצטברות שלא תיאמן של פוליטיקאים מטומטמים וגנרלים בלתי-מוכשרים דחפו את האנושות למלחמת העולם הראשונה, על מיליוני הרוגיה. 

אך לאחרונה השיג בנימין נתניהו, ואיתו כמעט כל הצמרת הפוליטית שלנו, שיא חדש של איוולת. 

נתחיל מהסוף. 

איראן היא המנצחת הגדולה. היא התקבלה בחזרה למשפחת המדינות התרבותיות. המטבע של איראן, הריאל, קופץ למעלה. יוקרתה והשפעתה במרחב מרקיעות שחקים. אויביה בעולם המוסלמי, סעודיה וגרורותיה במפרץ, הושפלו. התקפה צבאית על איראן מכל צד שהוא, כולל ישראל, אינה עולה עוד על הדעת. 

התדמית של מדינה הנתונה בידי אייתוללות מטורפים, כפי שהיא מצטיירת בדברי נתניהו ואחמדינז'ד, נעלמה. איראן נראית עכשיו כארץ אחראית, ובראשה מנהיגים מפוכחים ופיקחים. 

ישראל היא המפסידה הגדולה. היא תימרנה את עצמה למצב של בידוד מוחלט. דרישותיה נתקלו בהתעלמות. המדינות הידידות המסורתיות מתרחקות ממנה. אך מעל לכל, יחסיה של מדינת ישראל עם ארצות הברית נפגעו קשות. כמעט ואי אפשר לתפוס מה עושים נתניהו וחבריו. הם יושבים על ענף גבוה, ובמו ידם  מנסרים אותו. 

הרבה נאמר על התלות המוחלטת של ישראל בארצות-הברית כמעט בכל התחומים. אך כדי לעמוד על גודל האיוולת, יש להזכיר תחום אחד נוסף: ישראל שלטה למעשה בגישה למרכז הכוח של ארצות הברית. כל המדינות, ובמיוחד היותר קטנות ועניות, ידעו שאם הן רוצות להגיע אל הסולטאן האמריקני ולהשיג ממנו סיוע, עליהן לשחד תחילה את שומר הסף. השוחד יכול להיות פוליטי (זכויות-יתר מהשליט), כלכלי (חמרי גלם), דיפלומטי (הצבעות באו"ם), צבאי (בסיסים או ביון) או כל דבר אחר. אם השוחד גדול מספיק, איפא"ק תעזור להשיג את תמיכת הקונגרס. 

היתרון העצום הזה, שאין לו אח ורע, מבוסס אך ורק על המעמד המיוחד במינו של ישראל בוושינגטון. התבוסה המוחלטת של נתניהו בעניין ההסכם האמריקני-איראני  פגעה קשה, ואולי הרסה, את התדמית הזאת. את גודל ההפסד לא ניתן להעריך. 

הפוליטיקאים הישראלים, כמו עמיתיהם בארצות אחרות, אינם בקיאים היטב בהיסטוריה העולמית. רובם עסקנים מפלגתיים המבלים את חייהם בקנוניות פוליטיות. אילו למדו היסטוריה, הם לא היו חופרים את המלכודת שלתוכה הם נפלו כעת. 

הייתי יכול להתפאר במאמר שכתבתי לפני יותר משנתיים, ושבו קבעתי חד-משמעית שהתקפה צבאית על איראן, מצד ישראל ו/או ארצות הברית, היא בלתי אפשרית. אבל זאת לא הייתה נבואה בחסד עליון, ואף לא ניתוח חכם במיוחד. די היה במבט קצר במפה לכיוון מיצר הורמוז. 

כל פעולה צבאית אמריקנית נגד איראן הייתה מביאה בהכרח למלחמה גדולה, משהו בסדר גודל של ויאטנאם, יחד עם קריסת משק הנפט העולמי. גם לולא היה הציבור האמריקני עייף ממלחמות, צריך היה הנשיא האמריקני להיות לא רק טיפש, אלא גם מטורף, כדי לקבל החלטה כזאת. 

האופציה הצבאית לא "הוסרה מעל השולחן" – היא מעולם לא הייתה "על השולחן". זה היה אקדח ריק, והאיראנים ידעו זאת היטב. הנשק הטעון היה משטר הסנקציות. הן באמת כאבו. הסנקציות שיכנעו את המנהיג העליון, עלי חוסייני חמנאי, לשנות לחלוטין את המשטר ולהעלות לשלטון נשיא חדש ושונה מאוד. 

האמריקנים הבינו זאת, ופעלו בהתאם. נתניהו, שהפצצה הפכה אצלו לעניין כפייתי, לא הבין. גרוע מזה, הוא לא מבין גם עכשיו. אחד מסימני הטירוף הוא שאדם מנסה שוב ושוב לעשות דבר שכבר נכשל סופית. צריך לדאוג למצבו של "ביבי המלך". 

כדי להציל את עצמה מתדמית של כישלון מוחלט התחילה איפא"ק לדרוש מהסנטורים וחברי הבית הנבחרים שלה לעבוד על סנקציות חדשות, שיופעלו אי-פעם בעתיד.  

הנושא המרכזי של התעמולה הישראלית הוא עכשיו שמנהיגי איראן מרמים. האיראנים פשוט אינם מסוגלים שלא לרמות. זה טבוע באופי שלהם. זה יכול להשפיע, מפני שזה מבוסס על גזענות בעלת שרשים עמוקים. "בזאר" היא מילה פרסית, ובדמיון המערבי היא קשורה בעמידה על המקח ובמעשי רמייה. 

אך יש להנהגה הישראלית בסיס מוצק יותר לאמונה שהאיראנים הולכים לרמות את העולם. האמונה הזאת מבוססת על ההתנהגות שלנו עצמנו. כאשר התחילה ישראל בשנות ה-50 לבנות את התכנית הגרעינית שלה, בעזרת צרפת, היה עליה לרמות את כל העולם. היא עשתה זאת בהצלחה מסחררת.  

במקרה או לא במקרה שידרה התכנית "עובדה" של אילנה דיין דווקא השבוע, יומיים אחרי חתימת ההסכם בז'נבה, כתבה שבה התראיין מפיק הסרטים ההוליוודי ארנון מילצ'ן, שהוא ביליונר ופטריוט ישראלי. בתכנית התפאר מילצ'ן  בעבודתו למען הלק"ם, סוכנות הביון הישראלית שהפעילה גם את יונתן פולארד (ופורקה מאז). הלק"ם התמחתה בריגול מדעי, ומילצ'ן עשה עבודה יוצאת-מהכלל כאשר השיג, בחשאי ובתואנות-שווא, את החומרים שהיו דרושים לתכנית הגרעינית שייצרה את  הפצצות הישראליות. 

מילצ'ן רמז על הערצתו למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה ועל שיתוף הפעולה הגרעיני בינה לבין ישראל. בשעתו אירע פיצוץ מסתורי באוקיינוס ההודי בקרבת דרום אפריקה, אירוע שהעסיק מאוד את האמריקנים. נאמר אז (בלחש) שהיה שם ניסוי של פצצה ישראלית-דרום-אפריקנית. 

גם השאה האיראני היה קשור לעניין. היו לו שאיפות גרעיניות. זוהי אירוניה של ההיסטוריה: נראה שישראל עזרה לאיראן לצעוד את צעדיה הגרעיניים הראשונים. 

המנהיגים והמדענים שלנו הרחיקו לכת במאמץ להסתיר את פעילותם הגרעינית. הכור בדימונה הוסווה תחילה כבית-חרושת לטקסטיל. זרים שביקרו בדימונה הוטעו על-ידי קירות מזויפים, קומות מוסתרות וכדומה. 

לכן, כאשר מנהיגינו מדברים על תרמית, הטעייה והסתרה, הם יודעים בדיוק על מה הם מדברים. הם חושבים שהפרסים מסוגלים לעשות את אותו הדבר. הם משוכנעים לגמרי שזה יקרה עכשיו. כמעט כל הישראלים, ובכללם פרשני התקשורת, שותפים לאמונה זו. 

אחת הפרשות היותר ביזאריות של המשבר האמריקני-ישראלי היא התלונה הישראלית על כך שארצות הברית ניהלה מגעים חשאיים עם איראן "מאחורי גבנו". אילו הייתה קיימת אליפות עולמית של חוצפה, היינו מקבלים את מדליית-הזהב.  

מעצמת-העל-היחידה-בעולם קיימה מגעים חשאים עם מדינה חשובה, והודיעה על כך לישראל רק באיחור. איזו עזות-מצח! איך הם העזו! נראה שההסכם האמיתי לא הושג במשא-ומתן המייגע בז'נבה, אלא במגעים סודיים אלה. 

אגב, ממשלתנו לא שכחה להתפאר בעובדה שהיא ידעה על מגעים אלה כל הזמן. היא רמזה שקיבלה את המידע מהסעודים. אני חושד שהמקור היה אחד הסוכנים הרבים של ישראל בממשל האמריקני. 

כך או כך, ההנחה אצלנו היא שארצות הברית חייבת להודיע לישראל על כל צעד שהיא נוקטת במרחב. הנחה מעניינת. הנשיא אובמה החליט, כנראה, שיש גבול לכוחן של הסנקציות ושל האיומים הצבאיים. אני סבור שהוא צודק. 

אומה גאה אינה נכנעת לאיומים גלויים. מול פני אתגר כזה, כל אומה נוטה להתלכד בזעם פטריוטי ולתמוך במנהיגיה, גם כשאינם אהודים. כך היינו אנחנו, הישראלים, עושים. כך הייתה עושה גם כל אומה אחרת. 

אובמה מהמר על שינוי המשטר באיראן, שינוי שכבר התחיל. דור איראני חדש, הרואה בתקשורת החברתית מה קורה בעולם, רוצה להשתתף בחיים הטובים. קנאות מהפכנית ונאמנות אידיאולוגית דוהות עם הזמן. אנחנו, הישראלים, יודעים זאת היטב. זה קרה בקיבוצים שלנו. זה קרה גם בברית המועצות. זה קורה בסין ובקובה. עכשיו זה קורה באיראן. 

אז מה עלינו לעשות? העצה הפשוטה שלי היא: אם אינך יכול להכות אותם, הצטרף אליהם. עלינו לשים קץ לכפייתיות של נתניהו ולשטויות של איפא"ק. לחבק את ההסכם (מפני שהוא טוב לישראל). לתקן את יחסינו עם הממשל האמריקני. והכי חשוב, עלינו לגשש באיראן כדי לשנות, באיטיות ובזהירות, את קשרינו ההדדיים אתה. 

ההיסטוריה מראה שהידידים של אתמול הם האויבים של היום, והאויבים של היום יהיו, מן הסתם, הידידים של מחר. זה כבר קרה ליחסינו עם איראן. מלבד האידיאולוגיה, אין ניגוד של אינטרסים בין שני העמים. 

אנו זקוקים לשינוי המנהיגות, דוגמת זה שהתחיל באיראן. למרבה הצער, בישראל הצטרפו כמעט כל הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, למצעד השוטים. בממסד הפוליטי שלנו לא נשמע אף קול מתנגד אחד. המנהיג החדש של מפלגת-העבודה, יצחק הרצוג, חבר במקהלה כמו יאיר לפיד וציפי ליבני. 

כמו שאומרים ביידיש: הטיפש הזה היה מצחיק, אלמלא היה הטיפש שלנו.

[related-posts title="מאמרים קודמים:"]