סימני הרוח: פרידה כהזדמנות לריפוי קולקטיבי

מותו של אריק איינשטיין הכניס אנשים רבים לאבל. על מה באמת אנו בוכים? ממי באמת אנו נפרדים? שאלות שרק התבוננות פנימה יכולה אולי לענות עליהן

Print Friendly

עבור רבים מאיתנו זה היה שבוע של אבל. מותו של הזמר אריק איינשטיין הכניס אנשים רבים להלם, שהפך לעצב גדול. הם הגיעו לכיכר רבין, לרחוב בו הוא גר, או לבית הקברות. חלקם טרחו ובאו ממרחק רב, עזבו את כל עיסוקיהם ונסעו לתל אביב.

אל מול האבל רחב ההיקף קמו ועלו קולות המדברים על צביעות קולקטיבית. מדברים על הסתירה בין האבל לבין העובדה כי יצירותיו של איינשטיין לא זכו לאהבה רבה בשנים האחרונות. כיצד אנשים מעזים לבכות במצב כזה? הם תוהים, ואני מבין שיש דברים נוספים שצריך להבין כתוצאה מכך.

נפרדים מאריק בכיכר רבין (צילום: נירה ידין)

נפרדים וממשיכים הלאה

בואו נתחיל עם אמת קשה לעיכול: החיים הם רצף מתמשך של פרידות. מרגע שאנו יוצאים מהרחם מתחילה שרשרת ארוכה של פרידות ששיאה מגיע ברגע בו גופנו מת.

נפרדים מהמטפלת, מהגן, מבית הספר; מהילדים שהיו איתנו בגן, בבית הספר, בצבא או באוניברסיטה; מהמקום בו גרנו, ממקום עבודה, מאנשים קרובים שלפתע הולכים לעולמם, מתחביבים שפעם עסקנו בהם, מאנשים שפעם רק רצינו להיות לידם וכיום כבר לא; מהילדות, מהצעירות, מהבגרות, מהחיים. בין אם הפרידה היתה טבעית או כואבת, יזומה או כפויה, אם תעצרו לרגע ותחשבו על חייכם, תבינו שהיו בהם כל כך הרבה פרידות עד שקשה לספור.

כל זה אינו מתרחש בשלווה, כידוע לכולנו. פרידה בכלל ומוות בפרט הם הפחד הגדול ביותר שלנו. במיוחד כשאלו מתרחשים תוך סבל גדול. בין אם מדובר בפרידה רומנטית כואבת, או באדם קרוב שנפטר לאחר מחלה קשה, כולנו חווים כאב ופחד בלתי ניתנים לשיעור בשלב כזה או אחר בחיים שלנו.

אל מול כל זה, אנו חיים בחברה בה אנו לומדים כי צריכים להיות חזקים, לתפקד, להתמודד, לשרוד. אנו ממהרים לאסוף את עצמנו אחרי פגיעות כדי להמשיך בחיים. האבל המקובל מסתיים אחר שבוע, אך כל מי שאיבד בעבר יודע כי שבעה ימים לעולם אינם מספיקים. החיים קוראים לנו – העבודה, הילדים, בני הזוג, המחויבויות השונות – ואנו צריכים לאסוף את הרגשות שלנו ולהחזיר אותם עמוק פנימה.

עד כמה אנו מצליחים בכך? זה משתנה מאדם לאדם, אך אין לי ספק בכך כי במידה כזו או אחרת, כולנו נמצאים במאבק בלתי פוסק בין הצורך להיות לבין הצורך לשרוד.

נפרדים ברחוב, בבית שבו הוא גר (צילום: רפי מיכאלי)

לגיטימציה חברתית לבכות

יום אחד מתרחש אירוע קשה כמו זה שהתרחש השבוע. מישהו מוכר, ידוע, הולך לעולמו. לכאורה לא בזמן ה"הגיוני", ה"נכון", כשהוא בריא ופעיל ולא חולה ומושבת.

כאשר זה קורה, זה משמש כטריגר לכאב הפרטי של כל אחד מאיתנו. אין לי ספק שיש רבים המתאבלים על איינשטיין עצמו, אך בשכבות העמוקות של הכאב העולה בזמן הזה, נוכחים רגשות נוספים: הלם, צער וכאב על פרידות שכולנו עוברים; פרידות לא רצויות, לא הגיוניות, לא טבעיות. כאשר זה קורה למפורסם שאנו מכירים – לפחות את יצירתו – אנו מזדהים בגלל חוויות שעברנו, או עוברים, במהלך החיים שלנו.

במובן הזה, איינשטיין הוא טריגר לכאב לב עצום המסתתר בתוכנו, אשר מקבל לגיטימציה להיות כאשר הוא הופך למשותף, קולקטיבי. הלגיטימציה החברתית לבכות בזמן כזה מאפשרת לרבים לבכות בנוסף על דברים דומים אך שונים, אישיים יותר.

הקול המחנך בפנים

במובן הזה אפשר לומר שמותו של איינשטיין משאיר אחריו מידה של חסד. הפרידה ממנו מעניקה לגיטימציה לאנשים לבכות, וזו הזדמנות לריפוי קולקטיבי של הלבבות הפגועים שלנו.

אני רואה טוב בכל דמעה שזולגת, בלב שנחמץ בכאב. הכאב המוחזק עמוק בלב שלנו אינו באמת נח בשלום בתוכנו; הוא אינו נותן לנו מנוח, עושה אותנו עצבניים, קשוחים, ציניים. ההתפרקות של הכאב – גם דרך מותו של זמר פופולארי – מרככת, פותחת, מעדנת.

ומה לגבי אותה צביעות? הדבר מזכיר לי את הביקורת הפנימית, זו שאינה מסופקת ולא משנה מה באמת קורה. אני מכיר את הקול הזה מדבר בתוכי כאשר אני בוכה, קול מחנך שהוא תולדה של פחד מפני הריפוי שמביאות איתן הדמעות.

* הכותב הינו מתקשר ומנחה סדנאות חופש להרגיש

Print Friendly

על אודות שחר בן-פורת

שחר הוא כתב לייף סטייל במגפון כמו גם במגזינים ובאתרים נוספים.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אלטרנטיבי, גוף רוח ונפש, ד, פנאי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.