"האלימות והחזירות, ולעתים גם הבהמיות והוולגריות של הטייקונים, הבנקאים והמונופוליסטים הוציאו שם רע לשוק החופשי בישראל", כתב עורכו הראשי של "דה מרקר", גיא רולניק, לפני כשבוע בתגובה להתלהבותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מספרו של הכלכלן פרופ' לואיג'י זינגלס.

רולניק מדגיש כמה נקודות חשובות בספרו של הכלכלן, שאותן נתניהו כנראה שכח להדגיש: "כנראה שהגיעה השעה לתנועות חברתיות פופוליסטיות, שמאמינות בכלכלה חופשית, במריטוקרטיה ובשוויון הזדמנויות אמיתי שמקטין אי-שוויון. התפריט שמציגות כרגע המפלגות הקיימות – הן בקואליציה והן באופוזיציה – הוא מאכזב, לא מבטיח ובעיקר לא אינטליגנטי".

יצוין כי זינגלס מדגים כיצד המונופולים העסקיים הגדולים פגעו ביסודות המשק החופשי, לרבות  ציבור השכירים הגדול, וכיצד כל מי שניסה לפעול לרפורמות כלכליות שמסכנות את ההגמוניה של קבוצת אינטרסנטים קטנה נחל כישלון.

בשנה הבאה ימלאו 150 שנה להקמת האינטרנציונל הראשון – "הסתדרות הפועלים הבינלאומית" – שהוקמה בלונדון בשנת 1864 על בסיס תורתו של קרל מרקס. לאחר תהפוכות וחילוקי דעות בין הקבוצות השונות, נהפך החזון הסוציאליסטי הנשגב לרודנות אכזרית על-ידי הסובייטים בראשות סטאלין. במסגרתה שלטה נומנקלטורה, שדיכאה קבוצות ויחידים אשר לא סרו למרותה, כולל חיסול אליטות אינטלקטואליות, יהודים, ומיעוטים אחרים, בסדרה של מרחץ דמים, והגליות לגולגים.

ההיסטוריון המנוח פרופסור מיכאל  הרסגור, קבע כי "בריה"מ לא הייתה "ממלכת הרשע", כפי שכינה אותה הנשיא האמריקאי רונלד ריגן. "היא הייתה ממלכת השקר, שבה אפילו המנהיגים לא ידעו את האמת על שום דבר חיוני".

עם נפילת המעצמה הקומוניסטית, חוסל גם האינטרנציונל. כיום  קיימת מעין מסגרת של תנועות סוציאליסטיות בעולם, אבל היא מהווה יותר מפגש של  עמיתים לתפיסה חברתית, מאשר זירה להכרעות פוליטיות וחברתיות. אין לה כל השפעה בינלאומית כפי שקיוו פעם הוגי רעיון השוויונות.

מסוציאל-דמוקרטיה לפלוטוקרטיה

שורש המונח "פלוטוקרטיה" הוא, כמו בהרבה מונחים  במדעי המדינה, יווני. "פלוטוס" פרושו הון, ו"קראטוס" הוא שלטון. וביחד, שלטון ההון, שבו הכוח השליט בחברה או במדינה נתון בידי קבוצה קטנה של בעלי הון. במצב כזה הנטל הכלכלי המרבי נופל על שכבות הביניים והשכבות החלשות.

בחברה כמו שלנו, שליטה כזאת כוללת לא רק טייקונים בודדים, אלא גם מערכות גדולות כמו הצבא והביטחון שהם חלק מן הקונגלומרט, שדואג לשמר את כוחו על חשבון צרכים אחרים, לעתים חיוניים הרבה יותר.
וכמובן תאגידים מונופוליסטיים או דואופולים, כמו בנקים, ועדים רבי עוצמה של חברות ציבוריות, אשר יכולים תוך שניות לשתק את החיים במדינה ועוד.

וכך, אנו מתבשרים שחברות הענק אשר קבלו מענקים אדירים מהמדינה, "כלאו" עשרות מיליארדי דולר, באדיבותו של האוצר. הסכמי הפשרה שנעשו עם החברות הללו מבוססות על ההנחה כי לרשותם עומד משמר משפטי, שמורכב ממיטב עורכי הדין אשר גורפים מאות מילונים כדי לשמור על המיליארדרים.

המדינה מעדיפה להתפשר מאשר לסחוב משפט שנים רבות, שבסופו היא עלולה להפסיד. על כך בונים הטייקונים, כאשר הם מניחים שהם מבוצרים היטב ושום כוח לא יצליח לנפץ את החומות שבנו סביבן.

מערכה בינלאומית משותפת

אני מאמין כי במערכה הזאת, על צדק חברתי ותיקון עוולות כלכליות, עומדים לרשות הכוחות החברתיים אמצעי מדיה אדירים. הסוגיה הכלכלית חברתית, היא  הנושא המרכזי (ולא איראן הגרעינית),  שיעמוד במרכז סדר יומו של הדור הצעיר במצרים, באיראן, בצרפת, בארה"ב וגם בישראל.

לפיכך, יש הגיון ואף כורח בהתאגדות בינלאומית של  הכוחות החברתיים החדשים. ישראל הייתה חלוצה בהוצאת מאות אלפים לכיכרות  למען צדק חברתי. יחסית לאוכלוסייה שלה זאת היתה הפגנה רבת היקף. לחברות במערב אירופה ובארה"ב ישנן בעיות דומות, אף שלא תמיד זהות ולא בנסיבות ובתנאים  דומים – אבל המכנה המשותף גדול יותר מאשר ההבדלים הלאומיים או  הסקטוריאליים.
כאן יש מקום למנהיגי המחאה, שלא רצו להמשיך במערכה  בזירה הפוליטית. וחבל מאוד שלא עשו זאת. אבל גם לאלה שלא הצטרפו, כמו דפני ליף וחבריה, יש כר פעולה נרחב לשיתוף פעולה בינלאומי.

היום הפעילים בשטח כבר לא זקוקים למדיה המסורתית, אשר רובה רתומה בדרך זו או אחרת לממסדים. הפעילים יכולים לעשות שימוש ברשתות החברתיות המקוונות, שהן כלי אדיר להשגת מטרות ופעולות.

על הפעילים לחבור לבעלי ברית בכול העולם. זה האתגר העומד היום בפני הפעילים החברתיים, והישראלים שאכפת להם – אלה שרוצים להישאר כאן ולהילחם על זכותם למען חברה טובה יותר, וצודקת יותר, ולמען שלטון ריכוזי פחות שיפעל לשיפור מצבם של המצויים בשולי החברה, כמו האוכלוסייה המבוגרת, ואחרים, הדורשים פתרונות.

ובכן, הרימו את הכפפה: Yes We Can!