ההולנדים משנים כיוון. רק בגלל הרוח? לעולם בעקבות השמש

הגז הטבעי שעלול לאזול בעשור הקרוב, דרישת הקהילה לאנרגיה ירוקה ונקייה, טרנד הקיימות המתרחב, האופי והעקשנות – כל אלה חידשו בשנים האחרונות את החריצות ההולנדית. על אנרגיות מתחדשות, רוח ושמש, קיימות ומיחזור, ועל מים מתוקים וגם מלוחים. השיטה ההולנדית – חלק ב'

Print Friendly

אם נניח לרגע בצד את אנה פרנק, את נעלי העץ המגושמות, את התעלות ואפילו את הצ'יפס האגדי – מה תהיה האסוציאציה המיידית שעולה לנו לראש כשאנחנו חושבים הולנד? מה האימג' הכי אופייני של המדינה הזאת? ובכן כן: טחנת רוח. תמיד הם הלכו חזק ביחד בשוק המזכרות לתיירים: נעלי עץ וטחנות רוח.

ים ורוח. אנרגיה שהייתה הבשורה וזוהרה עומעם

טחנות הרוח ההולנדיות המסורתיות טחנו גרעיני חיטה לקמח, כשהן מנצלות ביעילות מרבית את משטר הרוחות התמידי של הארץ השטוחה, המישורית. ומה שפעם היה טוב לקמח, היה מצוין יותר מאוחר לאנרגיה. לחשמל.

וכך נולדו בזמן החדש טורבינות הרוח המודרניות, היורשות הסקסיות של טחנות הרוח העתיקות, המגושמות. ולכאורה, מה יותר אקולוגי, ירוק, יעיל והגיוני יותר מניצול משאב הטבע הבסיסי ביותר שאפשר להעלות על הדעת? הרוח לא עולה כלום ולא מבקשת דבר. נכון, היא לא נושבת 24 שעות ביממה וגם לא 365 ימים בשנה, אבל היא נושבת לא מעט. ולפחות ברמה המקומית – ערים קטנות, כפרים, מפעלים מבודדים, אזורי תעשייה מתוחמים – נהפכה טכנולוגיית טורבינות הרוח לנפוצה בהולנד במידה כזאת שנהפכו כמעט לאייקון של הממלכה.

ולא שזה כל-כך פשוט: הטורבינות עצמן יקרות; הרוח קפריזית, לא יציבה ובלתי צפויה; ולעיתים -  כשהיא עזה מדי – היא מזיקה ומחייבת השבתה של הטורבינות. בנוסף, קשה מאוד ובעיקר מאוד יקר לאגור את החשמל שהטורבינות מייצרות; ההולכה יקרה ומורכבת, וברמה הארצית השיטה הוכחה כבעייתית עד לא יעילה בעליל.


אז למה לא? כי התיירים לא רוצים לראות מדחפים

אבל בביקור באי טסל (Texel), מתחם גיאוגרפי שלא חסרות בו רוחות, די הופתענו לשמוע את התשובה לשאלה המתבקשת: למה לא בעצם טורבינות רוח. ולמה עלתה השאלה? כי באי הזה, בצפון מערב המדינה, אזור כפרי שמבוסס ברובו על תיירות חוף קיצית שאורכת בקושי חמישה חודשים וחצי מדי שנה, לא מתים על הרוח. ובעצם, לא מאוהבים בטורבינות הרוח. וזה למה? כי התיירים שמגיעים בקיץ – בין מאי לספטמבר – מרחבי אירופה (בעיקר מגרמניה), לא אוהבים את המראה הזה, שמזכיר להם את הבית. אז במקום לחפש את המטבע מתחת לפנס הרוח, הם מחפשים אותו בצד האפל של האי: מאחורי העננים.

גגות רעפים מצופים בפאנלים סולאריים. למרות העננים (צילום: טובי פולק)

וכך, במקום ללכת בכל הכוח על הרוח, תושבי טסל, בעידוד וניצוח יזמים מקומיים וזרים, הולכים דווקא על השמש. זו שזורחת בטסל בחצי השנה התיירותית, שבה הצורך בחימום מוגבל בהרבה (חימום ביתי הוא צרכן האנרגיה הביתי מס' 1 בהולנד), הם בונים על השמש. הגיוני? הולנדי. היה ים? נייבש אותו; הייתה יבשה? נציף אותה; אין שמש? נביא אותה. איכשהו.

אז הם הלכו על השמש. כפרים שלמים – מאות בתים – כוסו בפאנלים סולאריים. זה לא נראה מי יודע מה אסתטי, אבל אולי יעשה את העבודה. נכון, בזמן שביקרנו באי השמש הסתתרה מאחורי העננים, אבל למארחים שלנו זה לא הפריע. ראינו את בתי הכפר (פאנלים סולאריים על הגגות המשופעים); ביקרנו בבית אריזה של תפוחי אדמה (פאנלים סולאריים על גג בית האריזה); התרשמנו ממועדון הירי המקומי (התאורה, החימום ומכונות הקפה אמורים היו להיות מוזמנים באנרגיה סולארית מהפאנלים שמרצפים את הגג); קפצנו למוסך רכב מקומי שרישת את גג הסדנה ב… פאנלים סולאריים, ריצף מחדש את רצפת המוסך במחממים שמבוססים על אנרגיה… סולארית).

רק מה? זה היה נובמבר; בחוץ היה קצת קר ומעט גשום. ובעיקר מאוד מאוד מעונן. ובכל לוחות הבקרה הסולאריים המחוגים הצביעו על אפס. אין אנרגיה סולארית. אין חשמל סולארי.

גג הסניף ההולנדי של החברה הגרמנית "אינוונטוקס טכנולוגיות" בדלפט (אתר החברה)

אז מה עושים בימים נטולי שמש? משתמשים במה שיש, במה שהיה להם בחמישים השנים האחרונות: גז טבעי. ובכל זאת, אולי יש הגיון בשיגעון ההולנדי הזה. השמש היא מקור אנרגיה יציב. נצחי. הרבה פחות קפריזי מהרוח, קל מאוד לניצול ברמה המקומית מאוד (בית, סדנה, מפעל קטן, כפר תחום, אזור תעשייה בינוני); את האנרגיה בימי שמש ניתן לווסת ולהעביר אין הצרכנים השונים: כאשר בתי המגורים מוצפים באנרגיה, הרבה מעל הצרכים שלהם, מווסת החשמל הלאה, אל הקהילה: למבני הציבור, המועדונים, המסעדה המקומית, מועדון הירי, המוסך, בית האריזה; כאשר הקור יורד וחייבים לחמם את הבית, יתכבדו המפעלים ויחזרו לגז הישן והמוכר.

אז נכון, ההשקעה הראשונית גבוהה למדי, ההתקנה די יקרה והצפי להחזר ההשקעה נע בין 10 ל-20 שנות שימוש. אבל כבר אמרנו: אצלם רואים מעבר לסיום הקדנציה הקרובה. והמימון? הבנקים, הקרנות, גופי ההשקעות עומדים בתור. גם הם חושבים קדימה ולא חוששים מחובות אבודים. כי המדינה מעודדת (לא, ממש לא מממנת); ההזמנות מרוכזות בכמויות שמוזילות את המוצר (הפאנלים מיובאים מסין, המתקינים מקומיים); ההשקעות מלוות בביטחונות של היזמים ונתמכות בערבות ההדדית של הקהילה.

והמטרה? עצמאות אנרגטית של כפרי האי טסל. מתי? בשלב כלשהו בעתיד. יש תוכנית. וכן, למרות שנכון להיום מדובר באחוז אחד בלבד של אנרגיה סולארית מכלל ניצול האנרגיה באי, וקיים צפי של 4 אחוזי אנרגיה סולארית עד לשנת 2020 (שזה אמנם גידול של מאות אחוזים, אבל זה עדיין רק 4%).  אבל כדאי לסמוך על ההצהרות של ההולנדים: כשהם אומרים שתהיה לקבוצת הכפרים הזאת עצמאות אנרגטית – כנראה שזה יקרה.


קיימות הלכה למעשה: אנרגיה ירוקה, מתחדשת, ניצולת מלאה

ובכלל, בכל מה שקשור באנרגיה ירוקה, באנרגיות מתחדשות, במים מן הסלע…  ידם בכל. דוגמאות? בבקשה. על פרויקט התעשייה 2020 שמעתם? לא, לא מדובר על הורייזן 2020, הפרויקט המדעי של האיחוד האירופי (שישראל הסתבכה בו עם עניין ההתנחלויות); בהולנד מדובר על "עריסה לעריסה" – פרויקט הקיימות התעשייתי הגדול. בתמצית, הרעיון הוא שמבני תעשייה יתוכננו, ייבנו, יתופעלו – ובסופו של דבר גם ייהרסו – בכפיפות מלאה לקיימות של 100%. ניצול מלא ויעיל של כל חומרי הגלם, שימוש מיטבי ומיחזור מלא של חומרי הבנייה, מחזור השימוש במים, שפכים, ביוב, שימוש מסיבי באנרגיה ירוקה ומתחדשת, שימוש מנדטורי באנרגיית שמש, טיפול אקולוגי במזון, גינון, הובלה, חימום וקירור, תאורה, חשמל תעשייתי ומה לא. הסלוגן שלהם הוא: מעריסה לעריסה. האמת? מרשים.

מבני תעשייה מתכלים: מעריסה לעריסה (צילום: טובי פולק)

ועוד: הרבה שנים, אולי מאות שנים, מחפשת האנושות דרכים יצירתיות להוציא אנרגיה שימושית מהאוקיינוסים והימים. ובכן, ההולנדים עובדים גם על זה. אם באמצעות בשימוש באנרגיית שהמים משחררים בסכרים האדירים, במחסומי הים שהם בנו ועדיין בונים בכל הכניסות ליבשה השברירית שלהם, ובדרכים נוספות. הם מנסים לרתום את גלי וזרמי הים, הפרשי הטמפרטורות ועוד לצרכי חימום (הולנד היא ארץ קרה); ולנו הם אומרים: במקום שבו נצליח לייצר אנרגיה לחימום, תוכלו אתם לעשות בה שימוש לקירור. היגיון הולנדי.

והדוגמה הביזארית ביותר, כשחושבים על הולנד, מגיעה דווקא מהחקלאות. ובכן, מים מתוקים הם הבעיה האחרונה של הולנד. הם מוצפים במים. הם חיים במים. הולנד יושבת על מים מתוקים בכמויות בלתי נתפסות. ועל מה עובדים כמה מדענים וחקלאים בשדה נידח בכפר על האי טסל? גידולים חקלאיים של מוצרי מאכל במים מלוחים. מי ים. וזה עובד. זה כמובן לא פשוט ולא מובן מאליו, ומדובר באחוזי מליחות משתנים, במערכות השקיה מתוחכמות ועדיין הכל בשלבי ניסוי, אבל לטענתם – הם כבר אכלו לתיאבון תפוחי אדמה שגודלו במי ים, חסה מסוגים שונים ושאר ירקות. ולמה? כי בטוח שיום אחד יהיה מחסור במים מתוקים. ואם זה לא יהיה בהולנד, זה בוודאי יהיה שימושי למדינות וחברות אחרות.

השיטה ההולנדית, כבר אמרנו?

חוות ניסויים לגידול יקות במי ים. וזה עובד (צילום: טובי פולק)

* הכותב היה אורח של ממשלת הולנד בסיור עיתונאים בנושאי אנרגיה בחודש נובמבר 2013   

[related-posts title="השיטה ההולנדית - לחלק א' של המאמר"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה איכות הסביבה, אירופה, אנרגיה, בעולם, ג, טכנולוגיה ירוקה, קיימות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ההולנדים משנים כיוון. רק בגלל הרוח? לעולם בעקבות השמש

  1. מאת ניצן צבי כהן‏:

    נראה לי שזה מקום טוב להכיר לקוראים את ענקית הנפט "של" – חברה לאומית הולנדית (משפחת המלוכה מושקעת בה עמוק :) ) ואחת מענקיות הזיהום והרשע בעולמנו הקט.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C