חנה מרון בת 90: "אני מצפה לתפקיד הבא"

לכבוד יום הולדתה של כלת פרס ישראל, היא יורה לכל הכיוונים: על הטלוויזיה: "כוכב נולד זה אידיוטי". על משרד התרבות: "יש משרד תרבות?" ועל התיאטרון הישראלי: "הכל מיוזיקלס!" כיום היא גרה מול תיאטרון הבימה: "אם הם יציעו לי משהו מעניין, אני צריכה רק לחצות את הכביש"

Print Friendly

"הגיע תשעים אז תשעים", אומרת חנה מרון, שהיום (שישי) נערך לה אירוע מחווה רב משתתפים לציון יום הולדתה בתיאטרון הקאמרי, שהיא הייתה מחלוציו. "שואלים אותי אם האמנתי שאגיע לגיל הזה. מה זה צריך להיות – שחשבתי כל הזמן הנה אני הולכת למות ולא אגיע? אנשים לא חושבים בצורה כזאת. אתה חי את החיים שלך, יש יום הולדת ועוד יום הולדת והנה, הופ, אנחנו בתשעים."

ניסית בשנים האחרונות להציע לתיאטרון ללהק אותך לתפקידים?

"לא, אף פעם בחיים לא עשיתי דבר כזה. תמיד שיחקתי רק מה שהציעו לי. וכשלא הציעו, גם זה היה בסדר. לא מוכרחים לשחק כל הזמן".

"העולם משתנה, גם ישראל, אם כי לא ממש לטובה." מרון. צילום: יעקב בר-און

"העולם משתנה, גם ישראל, אם כי לא ממש לטובה." מרון. צילום: יעקב בר-און

כשהציעו לך לפני שנתיים מהקאמרי להשתתף בהצגת "אורזי מזוודות" נענית מייד?

"לא מייד. קראתי את המחזה, דיברתי עם הבמאי אודי בן-משה וזה מאוד מצא חן בעיניי, בפרט שלא היה לי שם טקסט חוץ ממילה אחת – זיגי. היה כיף עם הבמאי הזה. התאהבתי בו. אמרתי לו שאשמח לשחק שוב בהצגה שיביים".

עמיתייך מהתיאטרון מספרים שנערכת לתפקיד הדומם כמו לתפקיד שקספירי גדול.

"ככה אני עובדת, ברצינות. ומה עשיתי כל ההצגה? – עברתי את הבמה מצד אל צד. והשתיקה לא פשוטה כפי שניתן לחשוב. הרי אנחנו, השחקנים, מורגלים לדבר על הבמה. היה עלי לבטא בכל מעבר של הדמות מצב רוח מסוים. לא נעים לי להחמיא לעצמי, אבל נראה לי שמצאתי פתרון יפה לזה".

איך שחקנית שמדברת מגיל ארבע על הבמה מצליחה לשתוק כל  ערב?

"למעשה, לא לגמרי שתקתי. כל ההצגה לא הפסקתי לדבר, אבל לעצמי במחשבות. לצערי, הרבה שחקנים צעירים לא מבינים שלא מספיק ללמוד משהו בעל פה, אלא צריך גם לחשוב תוך כדי. ככה אני, כמו פסל האיש החושב של רודן".

מחבר המחזה, חנוך לוין, ניסה בעבר לשתף אותך בהצגות שלו?

"לא היה לנו שום קשר. אפילו לא הכרתי אותו מקרוב. חנוך לא פנה אלי. הרי היו לו שחקנים משלו. חשבתי שאני לא מתאימה או לא שייכת. ראיתי הצגות של חנוך והתרשמתי שהן לא הסגנון שלי. אני יותר ריאליסטית, יותר עכשווית, פחות קריקטורה".

אולי בגלל זה לא שיחקת גם במחזות של נסים אלוני?

"לא שיחקתי בהם, כי לא ביקשו אותי. אם היו מבקשים, הייתי מנסה".

לשחקנים של היום יש בעיית דיקציה?

"לרבים מהשחקנים יש כיום בעיה של דיקציה בעוד שלי נתן הטבע קול מיוחד. אספר לך סיפור קטן בהקשר זה. כששיחקתי בתור ילדה ב'שאושפיל האוז', בברלין, ביים אותי הבמאי הידוע קארל היינץ מארטי. הוא בחר בי לתפקיד הבת של אמיל יאנינגס המפורסם. מארטי הוליך אותי אל האולם הגדול, הושיב אותי על ברכיו ואמר: 'את רואה, אנה'לה? – שם, בסוף של סוף האולם יושבת אשה זקנה. היא נורא רוצה לשמוע אותך, אבל אין לה כסף לקנות כרטיס לשורות הראשונות. כשתדברי בהצגה, דברי אליה'. מאז כל השנים, כשאני על הבמה, אני מכוונת אל אותה זקנה."

איך את מרגישה עם המעבר שלך מהרצליה פיתוח למרכז תל-אביב, בעקבות מות בעלך, הארכיטקט יעקב רכטר. התמקמת בדיוק מול הבימה, התיאטרון המתחרה לקאמרי.

"זה אולי יישמע מצחיק, אבל זה מקרי לגמרי. לא התכוונתי".

בתכנונו של בנה, האדריכל אמנון רכטר, הועתקו לדירתה הנוכחית פיסות מהדירה עמוסת הזכרונות, שבה התגוררה עשרות שנים. אם בעבר נרמזה ממנה נימה של ביקורת לבניין המתנשא של הבימה, הפעם היא נזהרת בדבריה. "זה שייך לארכיטקטורה", היא מעירה. "וכמי ששייכת למשפחה של ארכיטקטים, עדיף שלא אכנס לזה".

אולי במקום זה את רוצה להיכנס להבימה?

"אם הם יציעו לי משהו מעניין, אז ברצון. הרי זה קרוב. רק צריך לחצות את הכביש".

בשנים האחרונות מופיעה מרון בערבי שירה, בעיקר ב"בית ביאליק" בתל-אביב. היא הייתה ונשארה הקריינית המופלאה של שירת אלתרמן. "יוסי ידין, בעלי הראשון, שהיה שחקן נפלא ואני, היינו עוברים על פני 'כסית', לראות אותו, את רובינא ואחרים", היא נזכרת. "אחר כך גם אנחנו ישבנו שם. כעת, אין 'כסית', אבל חזרתי לגור בעיר, כתל-אביבית בנשמה, שגדלה ברחוב רש"י, ליד המאפייה של לקריץ".

היה לך בית יפה בהרצליה.

"זה נכון, אבל כשבעלי היקר, יעקב, שהיה החבר הכי טוב שלי, נפטר, הרגשתי כמו אפונה בקופסה. בתל-אביב אני קרובה לילדים. בנוסף לאמנון, הארכיטקט המחונן, יש לי את עפרה, דוקטור לפילוסופיה ואת דפנה, השחקנית. דפנה היא השובבה שלי. תמיד הייתה כזאת. כנראה, פה ושם יש לה בעיות עם אמא שלה, אבל כשהיא דיברה נגדי בטלוויזיה, לא לקחתי את זה ברצינות. חוץ מזה היא מוכשרת בצורה בלתי רגילה, אבל מתבזבזת. היא יכלה להיות ההדה גאבלר העכשווית".

מה דעתך על מה שמוצג כיום בתיאטרון הישראלי?

"הכל מיוזיקלס!"

את, שכיכבת ב"הלו דולי", תאמרי את זה?

"נו, זה היה טוב. אני אוהבת מיוזיקלס. אבל אם זה רק זה, משהו חסר. הקהל של היום רוצה בידור. הקהל לא רוצה לחשוב ושיעסיקו אותו בפרובלמות. אתגרים זה מה שחסר בתיאטרון של היום".

כמי שהייתה בשנת 2000 ממקימי אנסמבל התיאטרון בהרצליה, האם מחית על סגירתו?

"ומה זה עזר? הסגירה הייתה מעשה של שטות, אבל מה יש לדבר. מה שהיה, היה."

משרד התרבות היה אמור לפעול נגד הסגירה.

"יש משרד התרבות? טוב, אני שואלת בלשון סגי נהור, אבל אני באמת לא מרגישה שיש משרד תרבות".

פרט לבעיה מסוימת של שמיעה, מרון תוססת ושופעת חיוניות יחסית לגילה. נכון, הבדידות כואבת, אבל היא נשמעת פחות כועסת ויותר מפויסת. אוהבת להיות בבית ולצפות בטלוויזיה, אבל איננה משלימה עם היעדרה מהמסך: "הרי עשיתי שם משהו נחמד, 'קרובים קרובים', סדרה שהיה תענוג גדול לעשות אותה, ועכשיו יש שידורים חוזרים שלה כל הזמן. אני מצטערת שאין לי יותר עבודה בטלוויזיה. הייתי משחקת שם ברצון".

לפתע חזרת בפרסומת עם קריאת הפ-ת-ו-ח משם.

"מה לעשות, פרסומת זה כסף. אבל לא הציעו יותר".

מרון, המסתייגת מרוב תוכניות הריאליטי ("'כוכב נולד' זה אידיוטי") אוהבת את "המירוץ למיליון". "נחמד לראות אנשים נוסעים ממקום למקום", היא אומרת. ו"הישרדות"? – "מה זה?"

רואים על מרון שהיא מתייחסת לחיים בהומור. כך גם רואה כלת פרס ישראל לתיאטרון את הכרזתה כמחזיקת שיא גינס – השחקנית הכי ותיקה בעולם. "מאוד הצחיק אותי העניין הזה", היא מעירה. "אבל מה שפחות מצחיק אותי זה מה שקורה במדינת ישראל של היום. העולם משתנה, גם ישראל, אם כי לא ממש לטובה. לא מוצאות חן בעיניי התועלתיות והסגידה לכסף".

משפט על אריק איינשטיין?

"כמעט לא הכרנו. חבל שהוא לא זכה בחייו לגילויי אהבה כה חמים מהציבור".

מותו עורר בך מחשבות?

"כנראה, נמות מתישהו. אבל ברוך השם אני בת 90 (נוקשת בעץ), מרגישה בריאה וחזקה, אבל באיזשהו רגע זה ייגמר. אני מקווה שיזכרו אותי לטובה. בינתיים אני מצפה לתפקיד הבא."

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.