★★★★★

בהפסקה של ההצגה הגיעה אלי הידיעה על אישפוזו של אריק איינשטיין בטיפול נמרץ. בחלק השני לא הייתי מרוכז במה שקורה על הבמה, לא חזרתי למקום הישיבה שלי באולם, עמדתי ליד דלת היציאה ורק התפללתי לשלומו של אריק. חשבתי גם על השם האירוני של ההצגה – "פיניטה לה קומדיה". לא ידעתי עד כמה הכותרת הזו תלווה אותנו מאז הלילה הנורא ההוא. אריק איינשטיין אולי היה מאמץ את צירוף המילים הזה כדי לתאר את תחושותיו לגבי מקרה זה או אחר. אולי. אינני יודע כי לא הייתי חבר שלו וגם לא הייתי בין אלה שלא היו חברים שלו, אבל אמרו שהם חברים שלו.

נחזור להצגה. מעולם לא ראיתי את שחקני תיאטרון "גשר" כל כל נהנים על הבמה. בכל תפקיד, גם הטראגי ביותר, כך לימדו אותנו בבית הספר למשחק "בית צבי" וכך מלמדים שחקנים בכל העולם, עליך ליהנות על הבמה. כי ההנאה פנים רבות לה. הרבה מעבר למה שנתפס אצלנו כ"הנאה". הנאה היא גם הנעה. סוג של אנרגיה, שמניעה את הדמויות ואת העלילה.

"פיניטה לה קומדיה" על פי "המתאבד" של ניקולאי ארדמן היא פצצת אנרגיה. אחת ההצגות הכי מופרעות שראיתי אי פעם. מבחינת תיאטרון גשר, זהו סוג של מהפך. התיאטרון, שפרץ בזמנו בסערה לחיי התרבות שלנו עם צוות שחקנים מגובש ועם רפרטואר מאתגר, שקע עם השנים אל תהומות השיעמום והבנאליה, ואיבד מקיסמו ומחיוניותו.

"פיניטה לה קומדיה" אינה ההצגה הכי חשובה או הכי טובה שהעלה עד היום, אבל היא מפיחה רוח חדשה על בימת התיאטרון ביפו. המחזה מספר על סמיון (אלון פרידמן), נגן טובה, שגר בדירה קטנטנה עם אשתו (נטע שפיגלמן) ועם חמותו (נטשה מנור). כבר שנתיים שאינו עובד – וחלומו להיות נגן טובה מפורסם, לא נראה שעומד להתגשם. נשאר, לדעתו, רק מוצא אחד: לסיים את הקומדיה שנקראת החיים. בעיירה הקטנה שבה גר סמיון הוא הופך לגיבור מקומי. האם ימות בשם האהבה או בשם האמנות? כל אחד מהעיירה מנסה לשכנע אותו להקדיש את מותו הקרב (אם בכלל) לאידיאלים הנכונים מבחינתו.

על הבמה צוות של כ-20 שחקנים פלוס חמישה נגנים, שמחליפים סיטואציות בקצב מסחרר בניצוחו של הבמאי אלכסנדר מורפוב, שלמעשה מנצח על תזמורת רבת משתתפים. הבמה עמוסה בפריטים מכל הסוגים והזכירה לי חנות גדולה בשוק הפשפשים. ב"פיניטה לה קומדיה" השחקנים לא לוקחים את עצמם ברצינות רביה מדי, הם צוחקים על עצמם, על התיאטרון ועל החיים, וגם משאירים לקהל חומר למחשבה על אופיו של האדם, על הערכים שחשובים לנו ועל העולם שבו אנו חיים.

בגלל הקצב המסחרר שבו מתרחשים האירועים, לא תמיד ניתן לעקוב אחרי המתרחש על הבמה, אבל זה באמת לא חשוב. אני מפרגן לשחקנים, לבמאי ולכל הצוות שהצליח להרים הפקה מורכבת ולא להיגרר לחלטורה, אלא לעשות אמנות בלי הרבה יומרה, אבל עם המון אנרגיה, הנאה ושמחת חיים. גם זה משהו.