הכי קרובים לביטלס

Twist & Shout – ארבעה זמרים מאנגליה ומארה"ב מבצעים את שירי הביטלס כבר 15 שנים. מהשבוע הם בסיבוב הופעות בישראל. יובל אראל נסע איתם במנהרת הזמן

הכי קרובים לביטלס

Twist & Shout – ארבעה זמרים מאנגליה ומארה"ב מבצעים את שירי הביטלס כבר 15 שנים. מהשבוע הם בסיבוב הופעות בישראל. יובל אראל נסע איתם במנהרת הזמן

מקרתני נתן את ברכתו. Twist & Shout בתל-אביב צילום: יובל אראל

חיפושיות הקצב – כך קראו לביטלס לראשונה בישראל של שנות השישים, רה"מ גולדה מאיר אמרה "לא" – והטילה וטו על בואה של הלהקה לישראל, וככה זה נשאר (חוץ מהביקור של סר פול מק'רטני בפארק הירקון). מדינת ישראל הכילה רק מופעי מחווה לחיפושיות.

ואם אני עוסק במופעי מחווה שכאלו, אז ראיתי הרבה, הרבה מאוד. טובים יותר וגרועים פחות. אז מה קרץ לי כששמעתי על המופע של Twist & Shout, הרכב מחווה מבריטניה שרץ שנים רבות על הבמות באירופה עם סוג של מיוזיקל על אותם ארבעה בחורים מליברפול? הכל החל בהודעה כי הארבעה שאמורים לערוך בארץ סבב הופעות בתל אביב ובכלל, ישחזרו את התמונה ההיא מעטיפת האלבום ההוא, חוצים את מעבר החצייה באייבי רוד. הדמיון שלי ניצת וכבר הייתי מוכן עם ציוד צילום כדי ללכוד את הרגע.

עיון קצר באתר הרשמי של אותם בחורים המבצעים את שירי החיפושיות ואפילו שיחה קצרה עימם העלו כי, הי, מדובר ברביעייה העושה זאת כבר למעלה מ-15 שנים בברלין, סוג של בירה אירופית לרוק ומוזיקה, ומסתבר שאפילו אחד מאותם מנהלים לשעבר של הרביעייה מליברפול  ראה את המופע ותגובתו הייתה כי חש תחושת רטרו אמיתית. גם האציל הבריטי, סר פול מקרטני, חזה במופע באמצעות קטעי וידיאו ונתן את ברכתו לפרויקט. אז החלטתי שיש לי ענין לחוות את המופע הזה, למרות שבאופן אישי אני שבע, שבע מאוד ממופעי מחווה, אני מעדיף באופן אישי מופע מקורי, של יוצרים ומבצעים.

שישי בצהריים, יום גשום, המשכן לאמנויות הבמה כבר מלא, מבוגרים, צעירים, נוער, כולם רוצים לשמוע ולראות חיפושיות, אפילו שזה לא באמת. ואז זה מתחיל. נראה קצת יותר מקצועי ממה שחשבתי, סוג של הצגה מוזיקלית דוקומנטרית, עם שירים ומילות קישור במטרה להאיר בזווית ניטרלית ואולי אישית את הביטלס מהימים הראשונים (כן, גם הם עשו קאברים), דרך הנסיקה הפומבית בגרמניה, החזרה לאי הבריטי, ההצלחה, החלום לכבוש את אמריקה, להכניע את אלביס פרסלי, לכבוש את מצעדי הפזמונים, ההשפעות, הסמים, התקופה הפסיכדלית, התקופה הפרוגרסיבית, החריקות, הקרעים. הכל בסיוע של שני שחקנים, שלובשים ופושטים דמויות בין שיר לשיר.

גם הרביעייה עצמה – טוני קישמן בתפקיד פול מק'רטני, ג'ים אוון בתפקיד ג'ון לנון, דיויד ג'ון בתפקיד ג'ורג' האריסון והאמריקני שבחבורה – כריס קמילרי בתפקיד רינגו סטאר, ידעו להתאים עצמם כשחקנים בסוג של מחזה, הן מבחינת התלבושות התואמות לקטעי הווידיאו המקוריים, שהוקרנו על מסך הענק, דרך הפאות שהעבירו את התסרוקות בזמנים השונים. בכלל, נעשה כאן מאמץ אמיתי לתת לצופה ולמאזין תחושה של מנהרת זמן דוקומנטרית בצליל ובאומר.

בתום המופע, שנמשך כשעתיים כולל הפסקה, יצאתי בתחושה טובה, כמו אחרי הצגה מרעננת אך לא מחדשת. ואנקדוטה לקינוח: בזמן ההפסקה פגשתי בעקיבא נוף, פעם חבר כנסת ומוזיקאי, מסתובב עם תצלום של ג'ון לנון ויוקו אונו, יחד, במיטה המפורסמת. עקיבא, בתחילת שנות השבעים, אז עדיין סטודנט בהולנד, מראיין את לנון ואת אשתו אונו במלון באמסטרדם, שם התקיימה שביתת המיטה המפורסמת למען שלום עולמי. במהלך הראיון ביצעו השניים קטע מתוך שיר שכתב נוף – "השבועה לירושלים". היתה זו הפעם הראשונה והיחידה, שלנון, שהשבוע מלאו 33 שנים להירצחו, שר בעברית.

מקרתני נתן את ברכתו. Twist & Shout בתל-אביב צילום: יובל אראל

חיפושיות הקצב – כך קראו לביטלס לראשונה בישראל של שנות השישים, רה"מ גולדה מאיר אמרה "לא" – והטילה וטו על בואה של הלהקה לישראל, וככה זה נשאר (חוץ מהביקור של סר פול מק'רטני בפארק הירקון). מדינת ישראל הכילה רק מופעי מחווה לחיפושיות.

ואם אני עוסק במופעי מחווה שכאלו, אז ראיתי הרבה, הרבה מאוד. טובים יותר וגרועים פחות. אז מה קרץ לי כששמעתי על המופע של Twist & Shout, הרכב מחווה מבריטניה שרץ שנים רבות על הבמות באירופה עם סוג של מיוזיקל על אותם ארבעה בחורים מליברפול? הכל החל בהודעה כי הארבעה שאמורים לערוך בארץ סבב הופעות בתל אביב ובכלל, ישחזרו את התמונה ההיא מעטיפת האלבום ההוא, חוצים את מעבר החצייה באייבי רוד. הדמיון שלי ניצת וכבר הייתי מוכן עם ציוד צילום כדי ללכוד את הרגע.

עיון קצר באתר הרשמי של אותם בחורים המבצעים את שירי החיפושיות ואפילו שיחה קצרה עימם העלו כי, הי, מדובר ברביעייה העושה זאת כבר למעלה מ-15 שנים בברלין, סוג של בירה אירופית לרוק ומוזיקה, ומסתבר שאפילו אחד מאותם מנהלים לשעבר של הרביעייה מליברפול  ראה את המופע ותגובתו הייתה כי חש תחושת רטרו אמיתית. גם האציל הבריטי, סר פול מקרטני, חזה במופע באמצעות קטעי וידיאו ונתן את ברכתו לפרויקט. אז החלטתי שיש לי ענין לחוות את המופע הזה, למרות שבאופן אישי אני שבע, שבע מאוד ממופעי מחווה, אני מעדיף באופן אישי מופע מקורי, של יוצרים ומבצעים.

שישי בצהריים, יום גשום, המשכן לאמנויות הבמה כבר מלא, מבוגרים, צעירים, נוער, כולם רוצים לשמוע ולראות חיפושיות, אפילו שזה לא באמת. ואז זה מתחיל. נראה קצת יותר מקצועי ממה שחשבתי, סוג של הצגה מוזיקלית דוקומנטרית, עם שירים ומילות קישור במטרה להאיר בזווית ניטרלית ואולי אישית את הביטלס מהימים הראשונים (כן, גם הם עשו קאברים), דרך הנסיקה הפומבית בגרמניה, החזרה לאי הבריטי, ההצלחה, החלום לכבוש את אמריקה, להכניע את אלביס פרסלי, לכבוש את מצעדי הפזמונים, ההשפעות, הסמים, התקופה הפסיכדלית, התקופה הפרוגרסיבית, החריקות, הקרעים. הכל בסיוע של שני שחקנים, שלובשים ופושטים דמויות בין שיר לשיר.

גם הרביעייה עצמה – טוני קישמן בתפקיד פול מק'רטני, ג'ים אוון בתפקיד ג'ון לנון, דיויד ג'ון בתפקיד ג'ורג' האריסון והאמריקני שבחבורה – כריס קמילרי בתפקיד רינגו סטאר, ידעו להתאים עצמם כשחקנים בסוג של מחזה, הן מבחינת התלבושות התואמות לקטעי הווידיאו המקוריים, שהוקרנו על מסך הענק, דרך הפאות שהעבירו את התסרוקות בזמנים השונים. בכלל, נעשה כאן מאמץ אמיתי לתת לצופה ולמאזין תחושה של מנהרת זמן דוקומנטרית בצליל ובאומר.

בתום המופע, שנמשך כשעתיים כולל הפסקה, יצאתי בתחושה טובה, כמו אחרי הצגה מרעננת אך לא מחדשת. ואנקדוטה לקינוח: בזמן ההפסקה פגשתי בעקיבא נוף, פעם חבר כנסת ומוזיקאי, מסתובב עם תצלום של ג'ון לנון ויוקו אונו, יחד, במיטה המפורסמת. עקיבא, בתחילת שנות השבעים, אז עדיין סטודנט בהולנד, מראיין את לנון ואת אשתו אונו במלון באמסטרדם, שם התקיימה שביתת המיטה המפורסמת למען שלום עולמי. במהלך הראיון ביצעו השניים קטע מתוך שיר שכתב נוף – "השבועה לירושלים". היתה זו הפעם הראשונה והיחידה, שלנון, שהשבוע מלאו 33 שנים להירצחו, שר בעברית.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן