את הקהל הפילהרמוני, שגדש אמש (א') בצפיפות את האולם הענק והקר של בנייני האומה בירושלים, קידם חיוכו החם והופעתו האצילית של מנצח הבית האהוב – זובין מהטה. הוא הקדיש את הדקות הראשונות של הערב לנגינת אייר באכי לזכרו של המנהיג הדגול נלסון מנדלה.

לאחר הפתיחה, מהטה, שעשה את לימודיו וראשית דרכו המוזיקלית בווינה, הזמין את הקהל להצטרף אליו לסלון וינאי נינוח. הוא ניצח על  הסימפוניה השישית (הקטנה) של שוברט (בדו מז'ור, ד' 589) – סימפוניה שחיבר שוברט בשנות העשרה של חייו. כלי הנשיפה הצטיינו בברק נגינתם ועל הכול שרתה אווירת נינוחות וינאית מתובלת במתיקות כמעט בלתי נסבלת של עוגת הסאכר המסורתית. למרות הברק והקלילות הקפיצית – הכול תחת שרביטו של מהטה היה מעורר יראת כבוד Würdig)) ואבק שיממון.

מיד אחרי הפתיחה האיטית הגיע הקלילות הווינאית הקצפתית מלאת החדווה. הקהל הפילהרמוני היה כה "נלהב" עד שמחא כף בקוצר רוח בתום כל פרק מתוך תקווה שאולי בכל זאת יסתיים הסיור בווינה. אלא שכאן ציפתה לו הפתעה: במקום "ולס קדריל" של יוהן שטראוס עמה נפתחים גם כיום הנשפים המלכותיים בבירת בית הבסבורג, ניגנה התזמורת חמישה קטעים של שנברג – יצירה רבת תעוזה שחיבר בראשית המאה. הביצוע היה מלא ברק וגם עומק ניגודים מרתק ומלא קונדסות.

בתום המבוא להקדמה ניתן היה סוף סוף להתענג על הצליל החם והסוחף של התזמורת ובעיקר על ה"בונבון" המובטח – ילד הפלא דייויד גארט (33), דמות ססגונית של גאון רב תחומי, שזכה בגיל 23 בפרס ג'וליארד. גארט – הסולן שגילם את פגניני בסרט "כינורו של השטן" וניגן לפני אובמה ומרקל, תלמידם של פרלמן ואייזיק שטרן (כונה ע"י יהודי מנוחין כגדול כנרי המאה) והכנר הקלאסי שקנה את עולמו כנגן פופ רוק ורית'מו-ג'ז, ונכנס לספר השיאים של גינס  על הנגינה המהירה ביותר של "מעוף הדבורה".

הפעם הוא הפתיע בצייתנות הממושמעת שהפגין – בביצוע הקונצ'רטו לכינור של ברהמס – כשהוא פונה לתזמורת בלבד עמה ניהל דו שיח קשוב, משל הקהל אינו חלק מהמופע. גארט "נארג" בליריות מדובבת לתוך המסכת התזמורתית. הווירטואוזיות שלא תיאמן והניקיון בהם ניגן את הקדנצה על הצלילים הגבוהים של הגשר ושורת ההאטות שהיו כולן במקומן ובטוב טעם, הפכו את האלגרו הפותח למלא שמחה זוהרת.

הפתיחה המופלאה של האבוב בפרק האיטי ונגינתו של הסולן שהייתה בה נשמה יתרה ושאר רוח שבגדר תפילה, קיבלו תפנית פתאומית סוערת בפרק מחול הרונדו הצועני החותם. כאן היה זובין מהטה במיטבו. ללא פרטיטורה, כשהוא נושם בכל רמ"ח אבריו כל צליל ותנועה בתזמורת, הפיק מהכנר הראשי של התזמורת, מהחלילנים ומכלי הנשיפה מענה לנגינתו הריתמית הסוחפת של ה"כליי-זמר" שעל הבמה.

ואז באה הצלילה לירושלים של מטה: הקהל שבא להתענג על "לחם ושעשועים"- לא כל יום מגיע לבירה גאון מוזיקלי שאמור להעניק הדרני ג'אז רוק ופופ – אצה לו דרכו לחנייה. וכך, דייויד גארט נאלץ לנטוש את הבמה לאחר הדרן וירטואוזי חטוף, כשכהקהל קצר הרוח עומד על רגליו וטס בבהילות לדלתות היציאה. סך הכול מי הוא דייויד גארט לעומת התחרות מי ייצא ראשון מהחנייה.