ממשלת ישראל הכריזה על חרם עצמי

מדינת ישראל זועקת מפני החרם שהעולם מטיל עליה, אבל באיוולתה עושה לעצמה נזק גדול פי כמה. ההחלטה האומללה לוותר על ייצוג ממלכתי בטקס האשכבה לנלסון מנדלה היא חרם עצמי. לא פחות

Print Friendly

האם יכולה מדינה להחרים את עצמה? אולי השאלה הזאת נשמעת טיפשית, אבל היא לא.

בטקס האשכבה של נלסון מנדלה ("ענק ההיסטוריה", כפי שכינה אותו ברק אובמה) ישראל לא הייתה מיוצגת על-ידי מנהיגיה. הנציג היחיד שהסכים לנסוע היה יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, איש נחמד, עולה מברית-המועצות ותושב התנחלות. רוב הישראלים אינם מכירים את פניו.

מדוע דווקא הוא? נשיא המדינה, שמעון פרס, לא נסע מפני שלקה במחלה משונה שבאותו יום לא מנעה ממנו לנאום ולקבל אורחים. יש כל מיני חיידקים מוזרים… לראש-הממשלה, בנימין נתניהו, היה נימוק מוזר עוד יותר. הוא טען שהנסיעה שלו ושל להקת מאבטחיו יקרה מדי.

אובמה בטקס האשכבה (צילום: צ'אק קנדי, הבית הלבן)

אובמה בטקס האשכבה (צילום: צ'אק קנדי, הבית הלבן)

לא מכבר עורר נתניהו שערורייה כאשר הסתבר שבנסיעה להלוויית מרגרט תאצ'ר, טיסה של כחמש שעות, הוא דרש להתקין במטוס מיטה זוגית יקרה. הוא ואשתו המושמצת, שרהל'ה, לא רצו לעורר סקנדל נוסף. אחרי הכל, מי זה בכלל מנדלה?

בסך-הכול זאת הייתה הצגה די עלובה של פחדנות אישית, הן מצד פרס והן מצד נתניהו.

ממה הם פחדו?

יתכן שהיו קוראים להם מספר קריאות-בוז. באחרונה נחשפו פרטים רבים על היחסים בין ישראל ודרום-אפריקה. משטר האפרטהייד, שהוחרם על-ידי כל העולם, היה הלקוח העיקרי של התעשייה הצבאית הישראלית. זה היה זיווג מושלם: לישראל היו מערכות-נשק רבות אך לא היה הכסף לייצר אותן, ואילו לדרום-אפריקה היה המון כסף, אך איש לא הסכים למכור לה נשק.

ישראל שלחה לסוהריו של נלסון מנדלה כל מה שיכלה, החל במטוסים צבאיים וכלה במערכות אלקטרוניות צבאיות. מדינת-ישראל גם חלקה עם דרום-אפריקה ידע גרעיני. שמעון פרס היה מעורב בזה עד מעל הראש.

היחסים לא היו מסחריים בלבד. קצינים ופקידים ישראליים נפגשו עם עמיתיהם הדרום-אפריקאיים. הוחלפו ביקורים, נוצרו ידידויות. אמנם ממשלת ישראל לא שיבחה רשמית את משטר האפרטהייד, אך היא גם לא דחתה אותו.

למרות העבר הזה, היו מנהיגינו צריכים להיות שם, יחד עם מנהיגי העולם. מנדלה היה הסלחן הגדול, והוא סלח גם לישראל. כאשר הכריז המנחה באצטדיון בטעות שפרס ונתניהו הגיעו, נשמעו קריאות בוז. אך קריאות-הבוז שהומטרו על הנשיא הנוכחי של דרום-אפריקה היו הרבה יותר קולניות.

האדם היחיד בישראל שדיבר בגלוי נגד מנדלה היה שלמה אבינרי, פרופסור נכבד ומי שהיה בעבר מנכ"ל משרד-החוץ. הוא גינה את מנדלה על שהייתה לו "נקודה עיוורת" כלפי ישראל, מפני שתמך בפלסטינים. אבינרי הזכיר שגם למהטמה גנדי הייתה "נקודה עיוורת" כזאת.

מוזר. שני מנהיגים גדולי-רוח וענקי-מוסר – ואותה הנקודה העיוורת? איך זה קרה?


תנועת החרם לובשת שלל צורות חדשות

תנועת החרם נגד ישראל צוברת באיטיות תאוצה. היא לובשת שלוש צורות עיקריות שונות (ועוד אחדות ביניהן). הצורה המרוכזת ביותר היא החרם על מוצרי ההתנחלויות, שעליו הכריז "גוש שלום" לפני 15 שנה. חרם זה מופעל כיום בארצות רבות.

צורה חמורה יותר היא החרם על כל החברות הכלכליות והמוסדות הציבוריים הישראליים, שמקיימים יחסים עם ההתנחלויות. זוהי עכשיו המדיניות הרשמית של האיחוד האירופי. השבוע ניתקה הולנד את קשריה עם חברת "מקורות", מפני שהיא ממלאה תפקיד בשיטה הגוזלת מים חיוניים מהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה ומעבירה אותם להתנחלויות.

הצורה השלישית היא טוטאלית: חרם על כל דבר ישראלי ועל כל אדם ישראלי. גם זה מתקדם באיטיות בארצות רבות.

ועכשיו הצטרפה ממשלת-ישראל לחרם זה: היא החרימה את עצמה. כאשר נתניהו ופרס לא באו לטקס האשכבה של מנדלה, הם הכריזו למעשה שישראל היא מדינה מצורעת.

בשבוע שעבר כתבתי שאם האמריקנים ימצאו תשובה לדאגות הביטחוניות של ממשלת ישראל, יצוצו במקומן דאגות אחרות. לא ציפיתי שזה יקרה כל-כך מהר.

השבוע הכריז נתניהו שלא די בהצבת צה"ל בבקעת הירדן, כפי שמציע ג'ון קרי. בהחלט לא.

ישראל אינה יכולה לסגת מהגדה המערבית כל עוד יש לאיראן יכולת גרעינית. אפשר לשאול: מה הקשר? ובכן, זה ברור לגמרי. איראן חזקה תעודד את הטרור ותאיים על ישראל בצורה רבות. לכן ישראל צריכה להישאר חזקה, וזה כולל את השליטה בגדה המערבית. הגיוני, לא?

אך האם די בכך שאיראן תוותר על יכולותיה הגרעיניות? בהחלט לא! איראן צריכה לשנות לגמרי את מדיניותה כלפי ישראל, מדיניות של רצח-עם. היא צריכה להפסיק את כל האיומים וביטויי הגנאי נגדנו. נתניה נמנע בקושי מלדרוש שמנהיגי איראן יצטרפו להסתדרות הציונית.

לפני שיחול שינוי זה, הוא קבע, ישראל אינה יכולה בשום פנים לעשות שלום עם הפלסטינים. מצטערים, מיסטר קרי.

במאמרי האחרון לעגתי לתכנית אלון ולתירוצים אחרים של אנשי הימין שבגללם אין מדינת ישראל יכולה לוותר על האדמה הפורייה של בקעת הירדן.

אחד הקוראים השיב שאכן אבד הכלח על כל הנימוקים האלה. הסכנה האיומה של ריכוז הכוחות הצבאיים של עיראק, סוריה וירדן מעבר לנהר לשם התקפה על ישראל אינה קיימת עוד.

אבל.

אבל עכשיו קיימת סכנה חדשה. אם ישראל תיסוג מהגדה המערבית מבלי להשאיר בידיה את בקעת הירדן ואת מעברי הגבול על הנהר, יקרו דברים נוראים אחרים.

יום אחרי השתלטות הפלסטינים על מעברי הגבול הם יתחילו להגניב לגדה טילים ונשק אחר. מטר של טילים יירד על נתב"ג, השער לישראל, השוכן רק כמה קילומטרים מהגבול. הטילים יאיימו על תל-אביב, 25 ק"מ מהגבול, ועל הכור בדימונה.

האם צריך הוכחות? הרי כבר ראינו את זה! כאשר יצאה ישראל מרצון מרצועת-עזה, האם לא התחילו הטילים לרדת על שדרות?

אי-אפשר לסמוך על הפלסטינים. הם שונאים אותנו וימשיכו להילחם בנו. אם אבו-מאזן ינסה למנוע זאת, יפילו אותו. במקומו יבואו חמאס והג'יהאד או, גרוע מזה, אל-קאעידה. הם יפתחו במערכת טרור איומה. החיים בישראל יהפכו לגיהנום.

לכן ברור שישראל צריכה לשלוט בגבול בין המדינה הפלסטינית לבין העולם הערבי, ובמיוחד על מעברי הגבול. כפי שמצהיר נתניהו שוב ושוב, ישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידי אחרים. ובמיוחד לא בידי הפלסטינים.

ובכן, קודם כל, ההשוואה לרצועת עזה אינה נכונה. אריאל שרון פינה את רצועת עזה בלי כל הסכם עם הרשות הפלסטינית, ואפילו מבלי להתייעץ איתה. במקום העברה מסודרת של השטח לכוחות הביטחון הפלסטיניים, הוא השאיר אחריו חלל ריק, וחמאס מיהר למלא אותו.

שרון גם הטיל מצור יבשתי וימי, שהפך את רצועת-עזה לבית-סוהר ענק.

לעומת זאת, בגדה המערבית קיימת עכשיו ממשלה חזקה, הנשענת על כוחות-ביטחון חסונים, שאומנו על-ידי האמריקנים. הסכם שלום יחזק אותם עוד יותר.

אבו-מאזן לא מתנגד להצבת כוחות זרים בגדה המערבית. להיפך: הוא מבקש זאת. הוא דורש נוכחות של כוח בינלאומי, תחת פיקוד אמריקני. הוא רק מתנגד לנוכחות צה"ל, מצב שמהווה, לדעתו, סוג אחר של כיבוש.


השלום אינו המשכה של המלחמה בצורות אחרות

אבל הנקודה העיקרית היא אחרת. היא יורדת לעומק הסכסוך.

הטענות של נתניהו מבוססות על ההנחה שלא יהיה שלום, לא עכשיו ולא לעולם. הסכם השלום המוצע – ישראלים קוראים לו "הסכם הקבע" – רק יפתח שלב חדש במלחמה שאין לה סוף.

זהו המכשול העיקרי. הישראלים – כמעט כולם – אינם מסוגלים כלל להעלות על דעתם מצב של שלום. לא הם, לא הוריהם ולא סביהם חוו אי-פעם יום אחד של שלום בארץ הזאת. בעיניהם, השלום דומה לבואו של המשיח, משהו שצריך לייחל לו, להתפלל למענו, אך לא לצפות שיגיע באמת.

(כפי שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ: "המשיח יבוא. אם הוא בא, הוא אינו משיח. כי המשיח יבוא!")

אך שלום אינו, אם להפוך את אמרתו הידועה של קארל פון-קלאוזביץ, המשך המלחמה באמצעים אחרים. אין פירושו שביתת נשק או הפוגה.

שלום פירושו לחיות זה לצד זה. שלום פירושו התפייסות, נכונות כנה להבין את הצד השני, הנכונות להתגבר על עוולות העבר, להצמיח בהדרגה יחסים חדשים, כלכליים, חברתיים, אישיים.

כדי להחזיק מעמד, על השלום לספק את כל הצדדים. הוא צריך ליצור מצב שכל הצדדים יכולים לחיות איתו, מפני שהוא מגשים את שאיפותיהם הבסיסיות.

האם זה אפשרי? אני מכיר את הצד השני לא פחות מכל אחד אחר, ואני עונה בביטחון: כן, בהחלט. אבל זה לא תהליך אוטומטי. זה תהליך שצריך לעבוד למענו, להשקיע בו.

כך עשה נלסון מנדלה. משום כך השתתף העולם כולו בהלווייתו. יתכן שזו הסיבה שבגללה החליטו המנהיגים שלנו להישאר בבית.

[related-posts]

 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעולם, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ממשלת ישראל הכריזה על חרם עצמי

  1. מאת גידי‏:

    אבנרי צודק להלוויות צריך ללכת,וכן ירבו.

  2. מאת דותן‏:

    מר אבנרי, אתה מקשקש.

    הרי אם היו מגיעים אל הטקס, אז הייתה לך בדיוק את הביקורת שהצגת בתחילת המאמר.

    אם לא מגיעים אל הטקס, אז יש לך ביקורת על כך שלא מגיעים.

    איך המאמר הזה יכול להיות מעניין, אם כבר בהתחלתו ברור שמדובר בקשקוש דמגוגי? ביקורת אם כן, וביקורת אם לא. העיקר – ביקורת.

    אולי בגוף המאמר יש תוכן רלבנטי ומעניין, אבל אם התוכן קשור לכותרת (ספוילר לקוראים עתידיים: הוא בכלל לא קשור), אז אין שום סיבה לקרוא אותו.