"שיר אחד" – דיתי רונן

ציפורקטן, פואמה* \ דיתי רונן

תַּתְחִילִי מִלְּמַעְלָה
לְאַט,
בְּכָחֹל בָּהִיר, בָּהִיר
וְרָחָב וְגָדוֹל וְלָבָן
תַּתְחִילִי, בָּאֵינְסוֹף
תַּתְחִילִי מֵהַשָּׁמַיִם.
מֵהַצִּפּוֹר.

Print Friendly

 

דימוי של האמנית ליאורה וייז בהשראת היצירה ציפורקטן. הועלתה בפסטיבל מנופים 2010

ציפורקטן, פואמה* \ דיתי רונן 

תַּתְחִילִי מִלְּמַעְלָה
לְאַט,
בְּכָחֹל בָּהִיר, בָּהִיר
וְרָחָב וְגָדוֹל וְלָבָן
תַּתְחִילִי, בָּאֵינְסוֹף
תַּתְחִילִי מֵהַשָּׁמַיִם.
מֵהַצִּפּוֹר.
תִּרְאִי, הִנֵּה הִיא מַמְרִיאָה.
צִפּוֹר אַחַת, קְטַנָּה. הַבִּיטִי.
הִנֵּה הִיא עָפָה.
גָּדוֹל וּפָתוּחַ –
כָּל הַשָּׁמַיִם לְפָנֶיהָ.

תַּתְחִילִי מֵהַגֹּדֶל, כֵּן, בְּגָדוֹל,
מִלְּמַעְלָה, בְּגָדוֹל,
תַּתְחִילִי מִנְּקֻדַּת הַמַּבָּט הָרוֹאָה הַכֹּל
מִנְּקֻדַּת הַמַּבָּט הַתְּמִימָה
מִנְּקֻדַּת הַמַּבָּט שֶׁל אֱלֹהִים
שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַפְּרָטִים.
הַאִם הָיוּ שָׁם עוֹד צִפּוֹרִים?
הַאִם הָיָה צִיּוּץ?
הָיָה, וַדַּאי שֶׁהָיָה.
הִנֵּה, צִפּוֹר נוֹסֶפֶת, מַמְרִיאָה.

תַּתְחִילִי מֵהָאֹפֶק.
הַאִם רוֹאִים בּוֹ אֶת שְׂרִידֵי הֶעָשָׁן?
לֹא, עוֹד לֹא שְׁקִיעָה,
עוֹד לֹא רוֹאִים דָּבָר.
וְהָאֹפֶק רָחוֹק וְהַיָּם קָרוֹב
וְהַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם.
עַכְשָׁו מְצִיצוֹת צַמָּרוֹת,
מְבַצְבְּצוֹת.
תַּתְחִילִי בַּצַּמָּרוֹת.
הֵן נִפְרָשׂוֹת, יְרֻקּוֹת עַד,
אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן מִשְׁתּוֹקְקוֹת אֶל הַגָּבוֹהַּ,
אֶל הַנִּשְׂגָּב,
אֶל הָאֵל הַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֶן, אֶל
הַצִּפּוֹר.
הַאֻמְנָם הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה?
וּמֶה הָיְתָה צוּרַת הֶעָנָן?
הָאֵל הַמִּתְבּוֹנֵן, הַאִם הִבְחִין בַּצִּפּוֹר?

תַּתְחִילִי מֵהָעֵץ. מֵהֶעָנָף,
רְאִי כֵּיצַד הוּא חוֹבֵק אֶת הַגֶּזַע,
נִשְׁעָן וּבוֹטֵחַ בּוֹ כָּל כָּךְ.
גַּם הוּא שָׁקֵט. נָע קַלּוֹת בָּרוּחַ.
מְעַרְסֵל עַצְמוֹ בְּרַכּוּת
מְפַזֵּם אֶת קוֹלוֹת הֻלַּדְתּוֹ.
הַאִם הִבְחַנְתְּ בַּקֵּן?
הַאִם רָאִית אֶת הַגּוֹזָל?
תַּתְחִילִי מֵהָעֵץ.
מֵהָעֵץ שֶׁעַל יָדוֹ.
זוֹכֶרֶת אֶת הַצִּפּוֹר?
הִיא יוֹרֶדֶת לָשֶׁבֶת כָּאן, עַל עָנָף.
תַּתְחִילִי בָּהּ.
לֹא. תַּתְחִילִי בָּעֵץ שֶׁלָּהּ.
לֹא. תַּתְחִילִי בָּעֵץ שֶׁלְּיַד הָעֵץ שֶׁלָּהּ.
תַּתְחִילִי בְּעוֹד עֵצִים.
הַרְבֵּה עֵצִים.
הָמוֹן.
עַכְשָׁו הַבִּיטִי. מִלְּמַעְלָה.
הַאִם אַתְּ רוֹאָה אֶת קָרַחַת הַיַּעַר?
הַבִּיטִי.
שָׁם עוֹמְדִים צְרִיפִים.

תַּתְחִילִי בַּצְּרִיף.
אֵין זֶה חָשׁוּב בְּאֵיזֶה צְרִיף,
הֵם כֻּלָּם דּוֹמִים.
תַּתְחִילִי בַּצְּרִיף הָעֲשִׂירִי.
רְאִי, אִשָּׁה נָאָה יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ.
הֲלִיכָתָהּ גֵּאָה.
הַאִם צִיַּרְתְּ אוֹתָהּ?
צַיְּרִי אוֹתָהּ יָפָה, בְּבַקָּשָׁה,
יָפָה, קֵרַחַת, וְגֵאָה.
הֲרָאִית?
פָּנֶיהָ הָעֲגֻלִּים, שֶׁנַּעֲשׂוּ דַּקִּים,
מַדְגִּישִׁים עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת, גְּדוֹלוֹת.
הִיא מַבִּיטָה מַעְלָה.
רוֹאָה שָׁמַיִם כְּחֻלִּים
נִדְחָקִים בֵּין צַמְּרוֹת הָעֵצִים
שֶׁצִּיַּרְתְּ, וּקְצֵה עָנָן
בְּצוּרַת גַּעְגּוּעַ.
הִיא מַבְחִינָה בַּפְּרָטִים.
זוֹכֶרֶת רֵיחַ וְטָעַם,
צֶבַע וּצְלִיל שֶׁל פַּעַם.
חוֹשֶׁבֶת אָבִיב.
רוֹאָה אֶת הַצִּפּוֹר
חוֹלֶפֶת עַל פָּנֶיהָ,
עָפָה, כְּנָפֶיהָ פְּרוּשׂוֹת.

תַּתְחִילִי, בַּקָּצִין.
צַיְּרִי אוֹתוֹ גָּבוֹהַּ.
הַדְגִּישִׁי בְּבַקָּשָׁה אֶת פָּנָיו.
הֵם רְבוּעִים. צַיְּרִי אֶת
לִסְתּוֹ הַחֲזָקָה, אֶת סַנְטֵרוֹ
הַזָּקוּר.
עַכְשָׁו הַשֵּׂעָר: מְסֻדָּר לְמִשְׁעִי,
כּוֹבָעוֹ שָׁמוּט בְּרִשּׁוּל אֶלֶגַנְטִי.
הַאִם רָאִית אֶת מַדָּיו?
אֶת הַסְּמָלִים עַל שַׁרְווּלָיו?

תַּתְחִילִי בָּרוֹבֶה.
הַקָּצִין מַחְזִיק אֶת הָרוֹבֶה בְּיָדָיו.
הוּא עוֹמֵד לְיַד הַצְּרִיף. הָרוֹבֶה בְּיָדָיו.
עַכְשָׁו הוּא מֵרִים אֶת נִשְׁקוֹ,
מְכַוֵּן אֶל הַשָּׁמַיִם.
מַצְמִיד לֶחְיוֹ אֶל גּוּף הַכְּלִי
עוֹצֵם עַיִן בִּלְתִּי מְכַוֶּנֶת
וּמְחַפֵּשׂ.
צַיְּרִי אוֹתוֹ גָּבוֹהַּ. וְזָקוּף.
הוּא מַבִּיט דֶּרֶךְ הַכַּוֶּנֶת
מַעְלָה, הוּא מְחַפֵּשׂ,
בַּמֶּה יִירָה עַתָּה?
הַצִּפּוֹר עַכְשָׁו עוֹמֶדֶת עַל עָנָף.

צַיְּרִי אוֹתוֹ מַבִּיט, צַיְּרִי אֶת הַמַּבָּט.
הוּא נָע, נָסוֹב אֶל הָאִשָּׁה.
הַבִּיטִי. הוּא
מֵנִיחַ לַכַּוֶּנֶת. מְרַפֶּה שְׁרִירָיו.
צַיְּרִי אֶת הָרוֹבֶה יוֹרֵד, מַחְלִיק בֵּין זְרוֹעוֹתָיו.
צַיְּרִי אֶת תְּנוּחַת הַיֶּרִי נְמוֹגָה.
הוּא מַבִּיט בָּאִשָּׁה.
הֲלִיכָתָהּ כֹּה גֵּאָה
בְּשִׂמְלַת שַׂק וַחֲגוֹרָה פְּשׁוּטָה.
הוּא מַבִּיט בָּאִשָּׁה.
הִיא לֹא רוֹאָה אוֹתוֹ,
הוֹלֶכֶת קָדִימָה, לַמַּחְרָאָה,
מַבָּטָהּ מְרֻכָּז בַּצִּפּוֹר.

צַיְּרִי אוֹתוֹ מַבִּיט בָּאִשָּׁה.
מַבִּיט בְּשֹׁבֶל הֲלִיכָתָהּ,
בָּאֲדָווֹת שֶׁיּוֹצֵר עַכּוּזָהּ.
הִנֵּה הִיא נִכְנְסָה לַמַּחְרָאָה.
הוּא שָׁב וּמֵרִים אֶת נִשְׁקוֹ.
נָחוּשׁ. אָדִישׁ לָאַדְוָה,
אָדִישׁ לְמַשַּׁב עַכּוּזָהּ.
הֲרָאִית? הוּא שָׁב וּמַצְמִיד אֶת לֶחְיוֹ,
וְלַמְרוֹת שֶׁאָבִיב בָּעוֹלָם
וְאוּלַי בִּגְלַל
הַבַּרְזֶל הַקַּר
הוּא עוֹצֵם עַיִן אַחַת.
רְאִי.
הוּא מְכַוֵּן, מְרֻכָּז, מְכַוֵּן,
וְהַצִּפּוֹר, הוֹ הַצִּפּוֹר,
הִיא בְּדִיּוּק
וְיוֹרֶה.
הַאִם צִיַּרְתְּ?
תּוּכְלִי לְצַיֵּר אֶת צְנִיחָתָהּ?
שָׁם, כָּאן, כָּל כָּךְ קָרוֹב,
מַמָּשׁ עַל יָד, גּוּפָהּ
כְּמוֹ אֱלֹהִים נוֹחֵת רַכּוֹת,
אֵינוֹ נִשְׁמָע.

תַּתְחִילִי בָּאִשָּׁה.
הִיא שָׁמְעָה יְרִיָּה.
אַחַת, וְגַם אֶת הִדְהוּדָהּ
מִתְדַּפֵּק עַל רַקָּתָהּ
הוֹלֵם עַד קְצֵה הַיַּעַר
וַחֲזָרָה. הַאִם נִפְגְּעָה?
צַיְּרִי אֶת הַקּוֹל, אֶת הַמַּפָּץ,
צַיְּרִי אֶת חֶרְדָתָהּ.
צַיְּרִי אוֹתָהּ יוֹצֵאת מֵהַמַּחְרָאָה.
הִיא הוֹלֶכֶת. הִנֵּה הִיא הוֹלֶכֶת, הִיא לֹא נִפְגְּעָה.
מִתְיַשֶּׁרֶת וּמוֹתַחַת אֶת הַשַּׂק שֶׁעַל גּוּפָהּ.
זוֹקֶפֶת גֵּוָהּ. מִתְבּוֹנֶנֶת,
הַצִּפּוֹר נֶעֶלְמָה.
הִיא שׁוֹלַחַת מַבָּט מְפֻכָּח.
מֶה הָיְתָה הַיְּרִיָּה?
דּוֹאֶגֶת לִשְׁלוֹם חַבְרוֹתֶיהָ
פּוֹסַעַת מַהֵר לַצְּרִיף,
לְהַגִּיעַ פְּנִימָה, חֲזָרָה.

תַּתְחִילִי בָּאִשָּׁה.
לֹא, תַּתְחִילִי שׁוּב בַּקָּצִין.
מַבָּטוֹ שָׁב אֶל הָאִשָּׁה.
הִיא מְמַהֶרֶת צְעָדֶיהָ,
מַבִּיטָה סָבִיב מְפֻחֶדֶת, חֲרֵדָה,
פְּסִיעוֹתֶיהָ כִּמְעַט רִיצָה.
הוּא עֲדַיִן מַבִּיט בָּהּ.
נִדְהָם. מִתְכּוֹפֵף, כִּמְכֻשָּׁף,
מֵרִים מֵהָאֲדָמָה אֶת הַצִּפּוֹר.
הִיא מְפַרְפֶּרֶת, גּוּפָהּ עֲדַיִן חַם.
חָשׁ אֶת מִשְׁקָלָהּ, כַּמָּה הִיא קְטַנְטַנָּה,
וְכֹה יָפָה,
עַכְשָׁו הוּא מַגִּישׁ אֶת הַצִּפּוֹר לָאִשָּׁה.

עַכְשָׁו צַיְּרִי בְּבַקָּשָׁה אֶת הָאִשָּׁה.
מַהֲרִי, עַכְשָׁו הַכֹּל קוֹרֶה מַהֵר,
הִיא לוֹקַחַת אֶת הַצִּפּוֹר
כְּאִלּוּ נִדְבְּרָה מֵרֹאשׁ,
כְּאִלּוּ מוּבָן מֵאֵלָיו,
כְּאִלּוּ לָהּ נוֹעֲדָה הַצִּפּוֹר,
הִיא לוֹקַחַת אֶת הַצִּפּוֹר,
בְּיָדָהּ, בְּלִי לִרְעֹד,
הִיא לוֹקַחַת אֶת הַצִּפּוֹר
בְּלִי לְהָעִיף מַבָּט,
הִיא לוֹקַחַת אֶת הַצִּפּוֹר,
פּוֹתַחַת אֶת דֶּלֶת הַצְּרִיף,
וְנִכְנֶסֶת, עַכְשָׁו בְּרִיצָה,
בְּלִי אֲוִיר, אֶל חַבְרוֹתֶיהָ,
צִפּוֹר קְטַנָּה בְּיָדָהּ.
הַדֶּלֶת עַכְשָׁו פְּתוּחָה וְהִיא רוֹאָה
הֵן בְּסֵדֶר. עַכְשָׁו כֻּלָּן בִּפְנִים.
דַּאֲגוּ לָהּ, מֶה הָיְתָה הַיְּרִיָּה?
עַכְשָׁו כֻּלָּן בִּפְנִים.
וְגַם צִפּוֹר קְטַנָּה, מֵתָה.
עַכְשָׁו כֻּלָּן בִּפְנִים. וְצִפּוֹר קְטַנָּה אֲחוּזָה בְּיָדָהּ.

תַּתְחִילִי בַּחֲבֶרְתָּהּ שֶׁל הָאִשָּׁה.
לֹא. תַּתְחִילִי בַּבְּלוֹקְאַלְטֶסְטֶ
תַּתְחִילִי בַּחֲבֶרְתָּהּ שֶׁל הָאִשָּׁה.
לֹא. תַּתְחִילִי בַּבְּלוֹקְאַלְטֶסְטֶה.
הִיא מִצֶּ'כְיָה. דָּתִיָּה. נְמוּכָה.
מַחְבִּיאָה בְּתוֹךְ קָבִּינָה קְטַנָּה אֶת בִּתָּהּ.
הִיא טוֹבָה. תַּתְחִילִי בְּתַנּוּר הָאֲפִיָּה.
לֹא. תַּתְחִילִי בַּצִּפּוֹר.
תַּתְחִילִי, בַּסִּיר.
לֹא. תַּתְחִילִי בַּצִּפּוֹר.
מִי נִקָּה אֶת הַנּוֹצוֹת?
לָמָּה צָרִיךְ לְנַקּוֹת נוֹצוֹת?
וְאֵיךְ הַבְּלוֹקְאַלְטֶסְטֶה קְשׁוּרָה לַצִּפּוֹר?
תַּתְחִילִי, מֵהַתְחָלָה.
תַּתְחִילִי בַּצִּפּוֹר.
צַיְּרִי לִי בְּבַקָּשָׁה צִפּוֹר קְטַנָּה.
לֹא. צַיְּרִי לִי בְּבַקָּשָׁה סִיר קָטָן.
לֹא. צַיְּרִי לִי בְּבַקָּשָׁה תַּנּוּר קָטָן.
הַבִּיטִי.
בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן שֶׁל הַתַּנּוּר יֵשׁ סִיר,
וּבְתוֹךְ הַבֶּטֶן שֶׁל הַסִּיר יֵשׁ צִפּוֹר.
אֶת זֶה אַתְּ לֹא צְרִיכָה לְצַיֵּר.

תַּתְחִילִי, תַּתְחִילִי בְּחֶבְרָתָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה.
לֹא. תַּתְחִילִי בָּאִשָּׁה.
הָאִשָּׁה עֲדַיִן הֲמוּמָה. דֶּלֶת הַצְּרִיף נִסְגְּרָה
עֵינֶיהָ מִתְרַגְּלוֹת לַחֲשֵׁכָה.
הִיא מַבִּיטָה בְּחַבְרוֹתֶיהָ, מַחְזִיקָה בַּצִּפּוֹר.
לֹא. תַּתְחִילִי בַּחֲבֶרְתָּהּ שֶׁל הָאִשָּׁה.
הִיא מְבֻגֶּרֶת יוֹתֵר. לֹא, לֹא כָּל כָּךְ מְבֻגֶּרֶת.
הִיא עֲדַיִן צְעִירָה, רַק קְצָת יוֹתֵר בּוֹגֶרֶת.
הִיא לוֹקַחַת אֶת הַצִּפּוֹר מֵהַיָּדַיִם שֶׁל הָאִשָּׁה
וְנִגֶּשֶׁת לַבְּלוֹקְאַלְטֶסְטֶה.
הַבִּיטִי בָּהּ. כֵּיצַד הִיא
אוֹחֶזֶת בַּצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה,
מַגְבִּיהָה אוֹתָהּ קִמְעָה,
וּמְרַמֶּזֶת עַל הַתַּנּוּר הַקָּטָן.
בַּעֲדִינוּת. וּמַמְתִּינָה לַהֲבָנָה.
מַגְבִּיהָה, וּמְרַמֶּזֶת עַל הַסִּיר הַקָּטָן.
יֵשׁ לָהּ זְמַן.
מַגְבִּיהָה, לְאַט, וּמְרַמֶּזֶת עַל הַמַּרְגָּרִינָה.
מְנִידָה קַלּוֹת רֹאשָׁהּ יָמִינָה.
מַגְבִּיהָה, מַמְתִּינָה, וּמְרַמֶּזֶת עַל הַקֶּמַח.
יֵשׁ לָהּ סַבְלָנוּת. גַּם לַפִּלְפֵּל גַּם לַמֶּלַח.
הַבִּיטִי. עַכְשָׁו הֵן מַמְתִּיקוֹת סוֹד.
צַיְּרִי אֶת הַמַּבָּט.
צַיְּרִי אֶת הָרָעָב.
צַיְּרִי אֶת הַסּוֹד.
צַיְּרִי אֶת הַהֶסְכֵּם.
צַיְּרִי אֶת הַתִּקְוָה. אֶת הָרָעָב.
תַּתְחִילִי בָּרָעָב.
לֹא. תַּתְחִילִי בַּצִּפּוֹר.
לֹא. תַּתְחִילִי בָּאִשָּׁה.
בַּקָּצִין. בָּרוֹבֶה. בַּ
בַּצְּרִיף. בַּתַּנּוּר. בַּסִּיר. בַּצִּפּוֹר. בַּ –
תַּתְחִילִי כְּבָר. נוּ תַּתְחִילִי.
תַּתְחִילִי בַּזִּכָּרוֹן.
תַּתְחִילִי בַּ, בַּ, בַּשֶּׁקֶט.
בִּשְׁתִיקָה.
תַּתְחִילִי בְּ שְׁתִיקָה.
תַּתְחִילִי בַּ שְׁתִיקָה. בַּ שְׁתִיקוֹת.
לֹא. אַל תַּתְחִילִי.
פָּשׁוּט תִּשְׁתְּקִי וְאַל תַּתְחִילִי.
וּלְעוֹלָם אַל תֹּאמְרִי דָּבָר.
אַל תִּכְתְּבִי וְאַל תְּצַיְּרִי דָּבָר.
שִׁכְחִי כָּל מַה שֶׁאָמַרְתְּ. וְשִׁתְקִי.
מַחֲקִי כָּל מַה שֶׁכָּתַבְתְּ. וְשִׁתְקִי.
מַחֲקִי וְשִׁכְחִי. שִׁכְחִי וְמַחֲקִי.
וְשִׁתְקִי.
וְהָנִיחִי לַצְּרִיף. הָנִיחִי לַקָּצִין, הָנִיחִי לָאִשָּׁה.
הָנִיחִי לָרָעָב, הָנִיחִי לַמַּבָּט, הָנִיחִי לַתִּקְוָה.
עִזְבִי אֶת הַשְּׁתִיקוֹת, עִזְבִי אֶת הַקּוֹלוֹת.וְאַל תַּחְשְׁבִי תַּנּוּר, אוֹ סִיר.
וְאַל תִּגְּעִי בְּסִפּוּר, אוֹ בְּשִׁיר.
גַּרְשִׁי אֶת הַצִּפּוֹר. אֶת אֱלֹהִים.
בִּלְעִי אֶת הַמִּלִּים.
וְשִׁתְקִי.
שִׁכְחִי. מַחֲקִי. וְשִׁתְקִי.
וְאִם אַתְּ חַיֶּבֶת, תַּתְחִילִי לְפָחוֹת בְּשֶׁקֶט.
בָּרֹאשׁ, בְּלַחַשׁ. בִּלְחִישׁוֹת.
תַּתְחִילִי בַּ גַּעְגּוּעַ. בַּ כְּמִיהָה.
אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֶה בֵּצִ'ינַלְט? בֶּטַח שֶׁכֵּן.

תַּתְחִילִי בַּבֵּצִ'ינַלְט.
צַיְּרִי אֶת רֵיחוֹ הָעוֹלֶה
הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּבַּיִת.
עוֹלֶה מֵהַסִּיר, יוֹצֵא מֵהַמִּטְבָּח,
זוֹחֵל לַסָּלוֹן,
מַגִּיעַ עַד הַשָּׁטִיחַ,
עַד הָרַדְיוֹ,
עַד הַמָּדוֹר לְחִפּוּשׂ קְרוֹבִים
מוֹצִיא מֵהַדַּעַת אֶת כָּל הַחוּשִׁים.
תַּתְחִילִי אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
צַיְּרִי אֶת הַדִּירָה הַקְּטַנָּה בְּגִבְעָתַיִם.
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹבֶרֶת לַאֲלַכְסוֹן
וּמַשָּׁב קַל שֶׁל אֲוִיר מַגִּיעַ מֵהַיָּם.
תַּתְחִילִי בְּאִמָּא.
תַּתְחִילִי בְּאִמָּא, אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
צַיְּרִי אוֹתָהּ מְבַשֶּׁלֶת, כַּף עֵץ בְּיָדָהּ,
מַסְבִּירָה לִי עַל קֶמַח, וְאֵיךְ מְכִינִים רְבִיכָה.
תַּתְחִילִי בְּאִמָּא, אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
צַיְּרִי אוֹתָהּ תְּמִירָה, אֵצֶל הַכִּירָה.
צַיְּרִי אוֹתָהּ קָרוֹב, קְרוֹבָה.
צַיְּרִי אוֹתָהּ נוֹגַעַת בִּי.
תַּתְחִילִי בִּי.
תַּתְחִילִי בְּאִמָּא, אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
צַיְּרִי אוֹתָהּ יָפָה, עַל עֲקֵבִים.
זוֹ הַשָּׁעָה בָּהּ לִפְעָמִים,
כְּשֶׁעָבְרָה דֶּרֶךְ הָאִטְלִיז וְקָנְתָה קְצָת עוֹף,
בִּשְּׁלָה בֵּצִ'ינַלְט
מִצִּפּוֹר קָטָן
שֶׁקְּצִין אֶס.אֶס. נָתַן
בְּטַעַם שֶׁל הַרְבֵּה, הַרְבֵּה הַרְבֵּה זְמַן.

דימוי של האמנית ליאורה וייז בהשראת היצירה ציפורקטן. הועלתה בפסטיבל מנופים 2010

דיתי רונן

משוררת, חוקרת ומרצה באוניברסיטה העברית. עורכת אירועי 'שירה בספרייה' במרכז תרבות בית אריאלה. פרסמה שלושה ספרי שירה שזכו בפרסים בארץ ובעולם. ספרה הרביעי, 'בית שסדקיו שירה', יראה אור בקרוב. נשואה לניסן, אם לחמישה, גרה בנווה מונוסון.

הספר ראה אור בשנת 2010 בהוצאת בר אילן במהדורה דו לשונית עברית\אנגלית עם הקדמה מאת פרופ' חנה יעוז וראיון אתי (מצורף).

ליאורה וייז

ציירת, אמנית הדפס ופרפורמרית. הדימויים שלה פיגורטיביים, מבוססים לרוב על מיתוסים, אגדות והיסטוריה משפחתית. מאחורי מסווה תמים ופשוט לכאורה, היא שותלת מצבי נפש רגישים וביקורת חברתית ועצמית. ליאורה, דור שלישי לשואה, נוברת בשואה מזה שנים.

לאחרונה ממציאה אנקדוטות מחייה של סבתה, סלמה ליצירת תחריטים ומופעי מולטי מדיה.
מציגה הרבה בארץ ובחו"ל. חיה ויוצרת בירושלים

פרופ' חנה יעוז קסט בשיחה עם דיתי רונן

מה הקשר שלך לשואה מבחינה היסטורית ומבחינה אישית?

תשובה: הקשר שלי לשואה ישיר מאד – אמא שלי הייתה בת עשרים כאשר הגרמנים שלחו אותה, את הוריה ואת שאר בני משפחתה ברכבת מטרנסילבניה למחנה ההשמדה שבאושוויץ. בכניסה למחנה עמד קצין צעיר וגזר חיים או מוות על כל אחד מבאי המשלוח: הוא גזר מוות ושלח שמאלה, הישר לחדרי הגז ומשם לקרמטוריום את הוריה של אמי יחד עם התינוקות וילדי המשפחה, וגזר חיים, גם אם רק באופן זמני וגם אם חיים אלה לא היו ממש חיים, ושלח ימינה את אמי עם נשים נוספות שנראו צעירות וכשירות לעבודה (גברים כשירים לעבודה לא היו במשלוח הזה, מפני שאלה נלקחו עוד קודם לכן למחנות כפייה).

מעבר לסיפור המזעזע מבחינה היסטורית, השואה היא טרואמה שהותירה את הצלקת המכוערת והקשה ביותר בתולדות האנושות המערבית של המאה העשרים ואולי גם מעבר לה. זוהי בלי ספק אחת החוויות הקשות ביותר של המין האנושי, הן מבחינה פילוסופית, בהעלותה שאלות קיומיות הנוגעות במשמעות קיומו של האדם, והן מבחינה אתית, מפני שהיא מעוררת שאלות הנוגעות במוסר, בצדק ובאשמה. העיסוק בטראומה של השואה, אף שיש לו ביטוי נרחב בספרות מחקרית היסטורית, בספרות הומניסטית, פילוסופית ופסיכולוגית, באמנויות ובספרות, עדיין לא מיצה את עצמו. נדרשת פרספקטיבה היסטורית על מנת לאתר את הדרכים לפענוחה של תופעת השואה, להבנתה ולהפנמתה בקרב הקהילה האנושית, ויתכן שדבר זה כלל אינו אפשרי.

מעבר לשאלות הקיום והאתיקה שהאירוע ההיסטורי מעלה ביחס לאופיה ולגורלה של האנושות בכללותה, מעמידה השואה שאלות מרכזיות לא פחות ביחס לתולדות העם היהודי. בי, כבת לעם היהודי, מעוררת תופעת השואה שאלות הנוגעות מצד אחד לגורלנו ולמצבנו כעם שגורש מאדמתו ובמשך שנות דור נאלץ לנדוד ולחפש לעצמו מקומות מחייה זמניים כפליט בקרב עמים אחרים ומדינות לא לו, ומצד שני שאלות הנוגעות לגורלנו ולמצבנו כעם שחזר לאדמתו ומצא עצמו נאבק על קיומו. גם כאן, מדובר בשאלות קיומיות ובשאלות אתיות.

ברמה האישית, לעובדת היותי בת של ניצולת שואה יש משמעות עצומה בחיי. הקשר הגורלי החזק ביני לבין אמי וגורלה, נקבע ברגע היווצרי, כאשר אמי החליטה שאשא את שם אמה שנספתה באושוויץ. הוטל עלי, לכן, התפקיד הכפול של היותי אם לאמי, מצד אחד, והיותי בתה, מצד שני. בין שני תפקידים אלה, איתם נולדתי ואשר היו ברורים לי ברגע היוולדי, תומרנו חיי. תפקידים אלה בלי ספק משתקפים ביצירתי.

לתפקידים כפולים אלה משמעות רבה בבחינת ייצוג העבר, ה"אז", שאוחז בתוכו את ייצוג ה"שם" (אירופה, שם חיה המשפחה עד לשואה), ייצוג ההווה, ה"עתה", אשר אוחז בתוכו את ייצוג ה"כאן" (ישראל, כמקום נולדתי ובו אני חיה), וייצוג העתיד כסיבה היחידה להישרדותה של אמי, הסיבה לתקוותה, הסיבה לחייה, שהיא גם הסיבה בעטייה נולדתי. הוטל עלי איפא להעניק משמעות לחייה, להצדיקם.

כמו אצל כל הניצולים, החוויה הקשה שאמי עברה הן במחנה ההשמדה והן במחנות הבאים אליהם הובלה במסגרת עבודות הכפייה, הותירה בגופה, בנפשה ובלבה צלקות רבות. צלקות אלה הקשו עליה את ההתמודדות עם המשך החיים. בנוסף על התמודדותה עם זוועות העבר, שהופיעו כסיוטי לילה איומים, לוו חייה ברגשות אשמה על שנותרה בחיים, לאחר שהותירה את הוריה ובני משפחתה האחרים "שם". על כל אלה נוסף מאבק תמידי עם הצורך להתנער מהדימוי השואתי, שדבק בכל מי שחזר מ"שם", ולא התקבל בחברה הישראלית של אותם ימים כבעל סיכויים להשתלבות. גם בריאותה של אמי, כמובן, לא הייתה תקינה. כל אלה הותירו בידי סיבות רבות לדאגה ולאחריות כלפיה.

היותי "הסיבה האמיתית והיחידה להישרדות ולקיום" של אמי, כפי שנהגה אמי לומר לעתים קרובות, השית עלי אחריות גבוהה. הצורך להצדיק את לידתי כקרש הצלה לחייה, היה למרכיב דומיננטי שהכתיב עמדה סלחנית ומלאת חמלה, מצד אחד, ועמדה המבקשת לרצות, לשאת חן ולזכות בהערכה, מצד שני. נדבך נוסף שתרם למערכת יחסים מורכבת, עדינה, רגישה ופגיעה זו, טמון בעובדה שירשתי, מבחינה גנטית, את המבנה התורשתי החיצוני, הנפשי והרגשי של נשות המשפחה מצד אמי. אני נושאת, לכן, את חותם המשפחה, במחויבות ובמודעות מלאים.

במורכבות הקשר שלי עם אמי, ובאמצעותה עם הדורות הקודמים לה, נמצא הקשר האישי הפרטי שלי עם השואה. ניתן אם כך להבין כי ברמה האישית הקשר שלי לשואה הנו בסיסי ביותר, וכי קשר זה, אשר הטביע את חותמו על חיי עוד טרם לידתי, הפך ברבות הימים להיות חלק מזהותי האישית.

מה מאפיין לדעתך את בני הניצולים?

תשובה: כל אדם לוקח מכל חוויה את המטען האישי שלו, וקשה לכן להכליל ולקבוע מאפיינים. מעבר לעובדה שהניצולים עצמם עברו חוויות קיצוניות וטראומטיות ביותר אך שונות במהותן, הרי תגובתם בזמן אמת לאירועים היו שונות מאד, וכך גם התובנות שלהם לאחר מכן.

ספרות הניצולים מעמידה קשת רחבה מאד של תגובות הנעות באופן קיצוני בין אמונה חזקה ברוח האדם לבין אכזבה עמוקה מעליבותו, בין אמונה דתית אדוקה לבין אתיאיזם ואפילו אפיקורסיות להכעיס, והדבר נשקף לכל רוחב ועומק החוויה והתובנה הנגזרת ממנה. שונות זו בתגובותיהם של הניצולים, השפיעה, כל אחת בדרכה, על האוירה בביתם של הניצולים ועל התייחסותם לסביבתם. לכך יש להוסיף את אישיותו הבלעדית של כל ניצול ואת נטייתו האישיותית.

יוצא אם כך שישנם ואריאנטים רבים מאד של תגובות אפשריות של הדור הראשון, ושונות זו כפולה ומכופלת כשמדובר בבני הניצולים. תגובתם של אלה, אשר נשענת מלכתחילה על ההעברה הבינדורית, מושפעת מנסיבות חייהם ומאישיותם של כל אחד מבני הניצולים. יקשה עלי, לכן, להתייחס למאפיינים של בני ניצולים בכלל, ואתייחס רק לעצמי, לאותם גורמים בחיי שאני מייחסת אותם לעובדת היותי בת של ניצולה. ואף כאן אסייג את דברי, שכן אפשר שהמאפיינים שהנני מייחסת להיותי בת ניצולים, מוטים בשל אישיותי והביוגרפיה האישית שלי.

התופעה האופיינית ביותר עבורי, באופן אישי, היא הזדהותי הגבוהה עם אמי, כמו גם עם סבתי ועם סבת אמי, אותן כמובן לא זכיתי להכיר. ההזדהות הגבוהה יצרה אצלי את התחושה כאילו אני עצמי גורשתי מביתי, הובלתי ברכבת, עברתי את הסלקציה בכניסה למחנה, ישנתי על הקרשים בביתן 33 באושוויץ, כאילו אני עצמי חוויתי את הזוועות, כאילו אני בגופי עברתי את ההשפלה, ההתעללות, הרעב, הכינים, הגירוד, הכאבים, הקור הנוראי, הפחד והיאוש. כאילו אני עצמי נשאתי על גבי את חברתי כשאני בקושי נושאת את גופי שלי, כאילו אני עצמי גררתי את רגלי הקפואות במסע הרעב.

זכרונות לא לי, שמעולם לא סופרו לי, הפכו לזכרונותי שלי יחד עם זכרונות שסופרו לי. כך, באחדים משירי, הופכת החוויה של "היא", "שם" ו"אז", לחוויה של "אני", "כאן" ו"עכשיו", כאשר לעתים הזהויות, המקומות והזמנים מתחלפים אלו באלו.

השילוב של היותי בת של ניצולה יהודייה עם היותי דור ראשון של קיום ישראלי "צברי", מהווה עוד מרכיב דומיננטי בזהותי. העובדה שגדלתי כצברית במדינת ישראל, מגשימה קיום ומפצה בכך על קטיעת קיומם של אמהותי ואבותי שהושמדו. זהותי, המתערבבת עתים בזהותם, ניזונה מצד אחד מחוויותיהם ומניסיונם, בדרך כלל מחוויותיהם ומניסיונם המדומיינים (מפני שהם הושמדו מבלי להותיר אחריהם דבר, והרי לא עלה בידי להכירם). מצד שני זהותי ניזונה מחוויותיי בעולם המציאות בו מתקיימים חיי, עולם  רווי מלחמות, פיגועים, טרור ושכול. תחושה קיומית זו מתבטאת בנוכחות דיכוטומית עצומה ועקבית של חרדה ואחריות אדירים, המהווים שדרה דו-ראשית ששני חלקיה אוחזים זה בזה, מאזנים זה את זה ומזינים זה את זה.

החרדה הקיומית מתכתבת עם האפשרות שיש משהו נוראי, קטסטרופאלי, בלתי נצפה ובלתי מובן שמתחבא מאחורי כל סדר תרבותי, מעבר לכל דלת מעוצבת ומתחת לכל שטיח רך. זוהי האפשרות הבלתי נתפסת והבלתי צפויה שבדיוק בזמן בו הכל נראה לכאורה תרבותי, מרחיב דעת, יפה, נעים או טוב, ממש בו בזמן מתהווה מציאות אחרת, נוראה, והיא מתהווה לה בשקט וצומחת וגדלה מאחורי כל הרמוניה, מאחורי כל צורת ביטוי אסתטית נוגעת ללב ומעבר לכל חשיבה פילוסופית מעמיקה, והיא עלולה לפרוץ בכל רגע ולהשתלט על המציאות ולחמוס אותה.

האחריות הקיומית מתכתבת עם הצורך להיערך מראש לאפשרות של אותו משהו נוראי ובלתי צפוי, והיא מלווה בתחושה שמוטלת על כתפי משימה אדירה הקשורה עם הירצחם של שישה מיליון מבני עמי, ואני, באופן אישי, צריכה באופן כלשהו, אישי מאד, להשיב את הסדר על כנו. זוהי אחריות כבדה שמשמעותה לעמוד על המשמר, להגן, לדאוג למחסה, לעשות הכל למען ייטב וירווח ויהא מוגן ומתוכנן היטב ומראש כדי שלעולם לא להיות יותר במצב של צאן לטבח, כדי שלעולם לא תהא עוד שואה כזו. זוהי דאגה לתחח, להשקות, להשביח ולטייב את המרחב הפיזי והרוחני הן של הקבוצה הלאומית אליה אני משתייכת כיהודיה ישראלית, והן של הקבוצה הפרטנית המשפחתית האישית.

חרדה ואחריות אלה מתקיימות כאמור זו לצד זו, באותה עוצמה, ושתיהן אוחזות זו בזנבה וזו בראשה של זו, לכודות ולוכדות. מאפיינים אלה משתייכים, במידה רבה, לכלל החברה היהודית הישראלית של היום, כחברת ניצולים.

העשייה הספרותית שלי מעוגנת, נובעת וניזונה מהמקורות האישיותיים והחווייתיים של קיומי, והיא חלק מתפיסת החיים עצמם, גם החיים המדומיינים. החרדה והאחריות שוזרים חלק גדול מפעולותי כיוצרת, ונוכחותם מבוטאת בדרכים שונות. גם יצירותי שאינן עוסקות באופן ישיר בשואה, מעוגנות באותו מרחב הכרתי-תודעתי והן ניזונות מאותם מקורות אישיותיים וחווייתיים.

חלק משירי מציג עירוב בין דורי, הקרנה של ה"אז" על ה"עכשיו", דיבור המשליך את העבר לתוך ההווה; אחדים משירי מציגים ערוב של מקומות, הקרנה של ה"שם" על ה"כאן"; ורובם מציגים הקרנות והשתקפויות של דמויות נשות המשפחה שנספו, בדמותי.

הגנים שלי אירופאים, ולמרות שנולדתי כאן אני מוצאת את עצמי חסרה ומתגעגעת למזג האויר האירופי, למוסיקה, לארכיטקטורה, לאוכל, לריחות, למרתפים, לרחובות, לשווקים, לגשרים, לנהר, ליערות, לטירות ולנופים הירוקים. אחדים משירי מבטאים את הגעגוע ואת הקושי העצום להתמודד עם געגוע זה, כאשר מנגד קיימת חוויית השואה הטראומטית שהתרחשה במקום.

מהו הרקע לכתיבת הפואמה ציפורקטן?

תשובה: הרקע לכתיבת הפואמה מורכב ממספר רבדים נרטיביים, רגשיים ומיתיים.

ברובד הנרטיבי, מדובר בסיפור שאמא שלי סיפרה בילדותי המוקדמת, אודות ציפור קטנה שהיא וחברותיה אכלו במחנות, כאשר היו רעבות מאד. בזכרוני השתמר – תיאור הרעב העצום, אשר גרם להן להעלות על הדעת לבשל ולאכול ציפור קטנה, תיאור שיתוף הפעולה בין החברות, שאיפשר את בישול הציפור, ותיאור טעמה הטוב של הציפור, שהזכיר לאמי ולחברותיה את טעם תבשיל העוף שנהגו לאכול בביתן לפני הגירוש (טעם שהיה כל כך שונה מטעם המים העכורים שקיבלו לאכול באותם ימים). זכורים לי דבריה של אמי על טעם זה של הציפור הקטנה, שהשתמר בפיה ובפי חברותיה זמן רב, זאת למרות שכל אחת מהן קיבלה רק ביס אחד קטנטן.

את הסיפור הזה ידעתי ברמה בסיסית בלבד. כמו סיפורים רבים אחרים, שאמי סיפרה, חוויתי אותו כסיפור עתיר יופי, תקווה ואכזריות.

היופי והתקווה העלו שאלות כמו: כיצד שיתוף פעולה יכול ליצור יש מאין ולהציל חיים, וכיצד ביס קטן אחד יכול לחזק את הרוח, את הלב ואת הנפש. הביס הקטן העניק אמנם לאמי ולחברותיה חיים קודם כל במובן הפשוט – הן היו רעבות והציפור סיפקה להן מזון, אבל השתמרותו של הביס הזה, שסיפק להן חיים באותו רגע, בזכרונן, העניק להן כוח רוחני ונפשי לימים רבים. קיבלתי את הסיפור אם כך כשיעור האומר: בכוחה של חברות טובה להציל חיים, ובכוחה של הרוח, של הזכרון ושל הגעגוע, לאפשר הישרדות בתנאים בלתי אפשריים. שאלות כמו איך לכדו ציפור, איך הרגו אותה, מי הרג אותה, לא שאלתי. שאלות אלה הטרידו אותי ולא נתנו לי מנוח, אבל אז, וגם שנים מאוחר יותר, לא שאלתי שאלות אודות חוויותיה של אמי בתקופת המחנות. כאשר סיפרה, הקשבתי. כאשר שתקה, שתקתי איתה.

לאחר שאמי הלכה לעולמה, הרבה מאד שנים מאוחר יותר, הרחק הרחק משנות ילדותי, נסעתי לביתה של ארז'וק (אליזבט זולטן), אישה חמה ואהובה, חברתה של אמא שלי מבית אמה שבעיר הולדתה. ארז'וק הייתה בת למעלה מתשעים שנים כשאמא שלי נפטרה, ואני יצרתי לעצמי מינהג להיפגש עמה באופן קבוע. היא הכירה היטב את סבתא וסבא שלי, וכיום היא הניצולה האחרונה שנשארה עדיין בחיים מתוך הקבוצה שיצאה באותו טרנספורט יחד עם אמא שלי וכל בני משפחתי לאושוויץ.

באחת מפגישותי הרבות איתה, שאלתי אותה אודות סיפור הציפור. בתחילה לא זכרה דבר. סיפרתי לה את מה שזכור לי: שאמא סיפרה על ציפור קטנה שהן אכלו כשהן היו רעבות מאד, ושלציפור היה טעם של בישול מהבית. לאט לאט נזכרה באירוע, והחלה לספר. אני מביאה כאן את הסיפור בלשונה המיוחדת, בעברית המשובשת שלה המתובלת בהונגרית ובאנגלית:

הפואמה, ברמה הראשונית, היא פיתוח של הסיפור כפי שסופר כאן. מעבר לכך, זהו סיפור מיתי, שבמרכזו עומד זיכרון אישי. הזיכרון האישי ושיחזוריו מתמצים באירוע פולחני, שחוזר על עצמו בשלושה או אולי אפילו ארבעה מחזורי זמן, המחזיקים את שחזוריו  הפוטנציאליים: זיכרון הטעם והריח של הבישול ושל אכילת הבצ'ינלט מבית אמה של אמי, עולים בזכרונם של אמא שלי ושל חברותיה שעה שהן מבשלות ואוכלות את הציפור הקטנה במחנה. כל בישול וכל אכילה של התבשיל בשנות ילדותי, החזיק את הזכרון הבראשיתי והיווה מעין טקס פולחני המשחזר את אותו אקט מכונן של בישול ואכילה בבית ההורים ובמחנה. כיום, כל בישול ואכילה של בצ'ינלט, שלי ושל ילדיי, מחזיקים את הזכרון הן של בית הוריה של אמי, הן של המחנה, והן של בית אמי.

ברמה מורכבת יותר, מעלה הפואמה שאלות ביחס לקיומו של אלוהים, המופיע גם בדמות הציפור, וביחס למצבן ולגורלן של הדמויות המתוארות בה.

לבסוף, אוסיף אולי עוד מידע שעשוי לסייע בהבנת הרקע לכתיבת הפואמה.

אמי גרה עם משפחתה באזור היהודי של עיר הולדתה באזור טרנסילבניה. כאשר הגרמנים הכריזו על סגירת יהודי העיר בגטו, הצטרפו כמה מחברות המשפחה שגרו מחוץ לגבולותיו לביתה של אמי, שהיה בגבולות הגטו. כך יצא שבעת האקציה, יצאו באותו טרנספורט קבוצה של נשים, חברות וקרובות המשפחה.

לאחר הסלקציה, נשארו החמש שיצאו יחד מבית אמי, ביחד: ארז'וק (המבוגרת בחבורה), ז'וז'י (אחותה הצעירה של ארז'וק), פיצי (אמא שלי), בז'י (דודתה הצעירה והאהובה של אמי) ואגי (חברה של המשפחה). הן היו המומות, מוכות, שבורות, אך הן החזיקו זו את זו ודאגו זו לזו. לאחר כשלושה שבועות באושוויץ, הן נשלחו לשטוטהוף, ומשם למחנות העבודה בסביבות דנציג. חמש נשים אלה לא נפרדו זו מזו ושמרו האחת על השנייה לאורך כל התקופה. הן נודעו במחנות אליהן הגיעו כ"חמש הנסיכות" Finve Princesen  כיוון ששלטו, בין היתר, בגרמנית מצוחצחת ובמנהגי אצולה. מסירותן ומחויבותן זו לזו היו לשם דבר.

מחמש נשים אלה, ניצלו רק ארבע. בז'י הצעירה, דודתה של אמי, איבדה את דעתה ואת נפשה לאחר ששני ילדיה הקטנים נתלשו מידיה ונשלחו לתאי הגזים. היא לא ניסתה כלל להתמודד עם התלאות שזומנו לה, וכל ניסיותיהן של הבנות לעזור לה עלו בתוהו.

היצירה נכתבה לזכר אלה מביניהן שלא שרדו את המחנות, לזכר ילדיהן והוריהן שהושמדו, ולזכר אלה ששרדו בזכות אנושיותן וחברותן הטובה, וכבר הלכו לעולמן.

[related-posts title="שיר אחד"]

Print Friendly

על אודות מיא שם-אור

מיא שם-אור היא משוררת. קונפליקטיבית, מחזיקה לרוב בדעות סותרות ביחס לאותו נושא. בבחירה חוזרת הייתה רופאה מצילת חיים, או מוזיקאית. עורכת את "חיה רעה" - מדור הספרות של מגפון, עורכת ספרי שירה. רואה את צבעי המילים גם באנגלית ובצרפתית. ספריה: 1. קינמון, זמורה ביתן, 1996. עודד פלד: .."לקינמון שלה חזות קלילה, מתקתקה, מטעה..אתה מסיג את הקליפה ומגלה שהשירה היא אכן 'הרעלה שמימית', כדברי בודליר". 2. שנה של סוכריות, אבן חושן, 2007. זכה במענק המועצה לתרבות לאומנות של מפעל הפיס ויצא לאור בתמיכתם. כותבת כמה כתבי יד במקביל. בשרותה הצבאי בגלי צה"ל שכחה שרצתה להיות רקדנית. מתגוררת בתל אביב. לא מחפשת חנייה. רוצה להתגורר בכוכב אחר לפחות שנתיים, לגדל צמחים שעוד לא נוצרו, ולהשפיע על החלטות קוסמופוליטיות ייקומיות
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, טורים, ספרות, רשמים, שירה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.