יענק'לה רוטבליט, היה לו חלום

"החצר האחורית", פרויקט המוזיקה המאחד את המשורר יענק'לה רוטבליט עם המוזיקאים הצעירים תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן, הוא מופע צנוע, איכותי ונוקב. יובל אראל היה ב"צוותא" ת"א

Print Friendly

ציונות זו לא מילה גסה, מטרתה היא שחרור לאומי של העם היהודי והקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל. כן, מושג זה ופירושו הם הליבה בטקסטים של יענק'לה רוטבליט. אולם הפרשנות של רוטבליט לציונות ולפאתוס ולמיתוס של תקומת העם היהודי בארצו, איננה נשענת על יסודות לאומניים. זווית הראייה שלו, ככותב, משורר ופזמונאי, היא הזווית ההומנית, זו הרואה נכוחה את המיקרו ולא מתמקדת במקרו, את העוולות הקטנות שהותרנו בדרך לעצמאותנו. וכך הולכים ומתגלגלים תמליליו.

לא עולים על בריקדות. רוטבליט והלהקה. צילום: יובל אראל

לא עולים על בריקדות. רוטבליט והלהקה. צילום: יובל אראל

בפרויקט הנוכחי, "החצר האחורית", חבר רוטבליט לשלושה מוזיקאים איכותיים – תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר, שנתנו לכמה מתמליליו משמעות מוזיקלית שתואמת את ההוויה הנרטיבית עם סאונד של ההווה. הפרויקט הצליח, האלבום הושק, ובסוף השבוע שעבר, בלילה סוער, עשיתי את דרכי למועדון "צוותא" בתל-אביב.

הקהל, ברובו, מורכב משכבת הגיל המבוגרת יותר, הגיע כדי לראות את רוטבליט על הבמה, אבל הוא קיבל רוטבליט פלוס. תומר, איתמר וגדי מצרפים אליהם את רון בונקר, סוג של גיבור גיטרה רב מעללים, שנותן את הטאצ' החשמלי להרמוניה של הצלילים. רוטבליט עולה מעת לעת, יש לו אמירות לשחרר, לא מנסה לתפוס את הפריים המרכזי, סוג של נחבא אל הכלים, לא ממש, נותן את חלקו.

הקהל כבר מבושל טוב, מכירים את השירים, שהפכו למעין המנונים צנועים, לא מתפרצים מעל כיכרות, לא עולים על בריקדות, לא מתריסים במכוון, הכל הרי כתוב בלשון מרומזת אך נוקבת, תמלילים שגורמים לך לעצור שניה את המנגינה, לנסות להבין, כמו שנאמר – למה התכוון המשורר. יש כאן הרבה צער ומבוכה, על רעיון שהולך לטמיון, באדנות, בעוולות, בגסות של כובש, דורס ורומס. בהדרן – מחווה מרגשת לאריק איינשטיין, לשרוק בחושך, שיר שנוגע במחוזות ילדותי, ואני דוהר בכביש הרטוב, בלילה הסוער, הלאה, למופע נוסף.

Print Friendly

על אודות יובל אראל

הייתי שם - כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם - בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון (למעט מקהלת הצבא האדום). כיום אני מתעסק בצילום תמונות סטילס וקטעי ווידיאו בהופעות, מופעים, במיוחד בסצנת האינדי בגוש דן, במועדונים – בארבי, לבונטין 7, סאבליים, תאטרון תמונע, אוזן בר ואחרים. לעתים אני גם כותב, מנסה לתת ביקורת נכונה, תמציתית וראויה למופעים שאני מבקר בהם. כתבות נוספות מתפרסמות בבלוג של יובל אראל - http://yuvalerel.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, מוזיקה, תרבות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.