יענק'לה רוטבליט, היה לו חלום

"החצר האחורית", פרויקט המוזיקה המאחד את המשורר יענק'לה רוטבליט עם המוזיקאים הצעירים תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן, הוא מופע צנוע, איכותי ונוקב. יובל אראל היה ב"צוותא" ת"א

יענק'לה רוטבליט, היה לו חלום

"החצר האחורית", פרויקט המוזיקה המאחד את המשורר יענק'לה רוטבליט עם המוזיקאים הצעירים תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן, הוא מופע צנוע, איכותי ונוקב. יובל אראל היה ב"צוותא" ת"א

ציונות זו לא מילה גסה, מטרתה היא שחרור לאומי של העם היהודי והקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל. כן, מושג זה ופירושו הם הליבה בטקסטים של יענק'לה רוטבליט. אולם הפרשנות של רוטבליט לציונות ולפאתוס ולמיתוס של תקומת העם היהודי בארצו, איננה נשענת על יסודות לאומניים. זווית הראייה שלו, ככותב, משורר ופזמונאי, היא הזווית ההומנית, זו הרואה נכוחה את המיקרו ולא מתמקדת במקרו, את העוולות הקטנות שהותרנו בדרך לעצמאותנו. וכך הולכים ומתגלגלים תמליליו.

לא עולים על בריקדות. רוטבליט והלהקה. צילום: יובל אראל
לא עולים על בריקדות. רוטבליט והלהקה. צילום: יובל אראל

בפרויקט הנוכחי, "החצר האחורית", חבר רוטבליט לשלושה מוזיקאים איכותיים – תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר, שנתנו לכמה מתמליליו משמעות מוזיקלית שתואמת את ההוויה הנרטיבית עם סאונד של ההווה. הפרויקט הצליח, האלבום הושק, ובסוף השבוע שעבר, בלילה סוער, עשיתי את דרכי למועדון "צוותא" בתל-אביב.

הקהל, ברובו, מורכב משכבת הגיל המבוגרת יותר, הגיע כדי לראות את רוטבליט על הבמה, אבל הוא קיבל רוטבליט פלוס. תומר, איתמר וגדי מצרפים אליהם את רון בונקר, סוג של גיבור גיטרה רב מעללים, שנותן את הטאצ' החשמלי להרמוניה של הצלילים. רוטבליט עולה מעת לעת, יש לו אמירות לשחרר, לא מנסה לתפוס את הפריים המרכזי, סוג של נחבא אל הכלים, לא ממש, נותן את חלקו.

הקהל כבר מבושל טוב, מכירים את השירים, שהפכו למעין המנונים צנועים, לא מתפרצים מעל כיכרות, לא עולים על בריקדות, לא מתריסים במכוון, הכל הרי כתוב בלשון מרומזת אך נוקבת, תמלילים שגורמים לך לעצור שניה את המנגינה, לנסות להבין, כמו שנאמר – למה התכוון המשורר. יש כאן הרבה צער ומבוכה, על רעיון שהולך לטמיון, באדנות, בעוולות, בגסות של כובש, דורס ורומס. בהדרן – מחווה מרגשת לאריק איינשטיין, לשרוק בחושך, שיר שנוגע במחוזות ילדותי, ואני דוהר בכביש הרטוב, בלילה הסוער, הלאה, למופע נוסף.

ציונות זו לא מילה גסה, מטרתה היא שחרור לאומי של העם היהודי והקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל. כן, מושג זה ופירושו הם הליבה בטקסטים של יענק'לה רוטבליט. אולם הפרשנות של רוטבליט לציונות ולפאתוס ולמיתוס של תקומת העם היהודי בארצו, איננה נשענת על יסודות לאומניים. זווית הראייה שלו, ככותב, משורר ופזמונאי, היא הזווית ההומנית, זו הרואה נכוחה את המיקרו ולא מתמקדת במקרו, את העוולות הקטנות שהותרנו בדרך לעצמאותנו. וכך הולכים ומתגלגלים תמליליו.

לא עולים על בריקדות. רוטבליט והלהקה. צילום: יובל אראל
לא עולים על בריקדות. רוטבליט והלהקה. צילום: יובל אראל

בפרויקט הנוכחי, "החצר האחורית", חבר רוטבליט לשלושה מוזיקאים איכותיים – תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר, שנתנו לכמה מתמליליו משמעות מוזיקלית שתואמת את ההוויה הנרטיבית עם סאונד של ההווה. הפרויקט הצליח, האלבום הושק, ובסוף השבוע שעבר, בלילה סוער, עשיתי את דרכי למועדון "צוותא" בתל-אביב.

הקהל, ברובו, מורכב משכבת הגיל המבוגרת יותר, הגיע כדי לראות את רוטבליט על הבמה, אבל הוא קיבל רוטבליט פלוס. תומר, איתמר וגדי מצרפים אליהם את רון בונקר, סוג של גיבור גיטרה רב מעללים, שנותן את הטאצ' החשמלי להרמוניה של הצלילים. רוטבליט עולה מעת לעת, יש לו אמירות לשחרר, לא מנסה לתפוס את הפריים המרכזי, סוג של נחבא אל הכלים, לא ממש, נותן את חלקו.

הקהל כבר מבושל טוב, מכירים את השירים, שהפכו למעין המנונים צנועים, לא מתפרצים מעל כיכרות, לא עולים על בריקדות, לא מתריסים במכוון, הכל הרי כתוב בלשון מרומזת אך נוקבת, תמלילים שגורמים לך לעצור שניה את המנגינה, לנסות להבין, כמו שנאמר – למה התכוון המשורר. יש כאן הרבה צער ומבוכה, על רעיון שהולך לטמיון, באדנות, בעוולות, בגסות של כובש, דורס ורומס. בהדרן – מחווה מרגשת לאריק איינשטיין, לשרוק בחושך, שיר שנוגע במחוזות ילדותי, ואני דוהר בכביש הרטוב, בלילה הסוער, הלאה, למופע נוסף.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן