קוב, אמן בשביל הנשמה ועורך דין בשביל הפרנסה, זונח לרגע את נבואות הזעם וחוזר באלבום חדש של שירי אהבה, "סימני תשוקה". על שם האלבום חשב ברומא, מול ציור של ישו הצלוב. נטע דנציגר ביקשה לגעת בנפשו של יוצר בלתי מתפשר וגם שמעה ממנו על החיבור עם המחאה החברתית. ריאיון

מאת נטע דנציגר

קוב. רוקנרול. איכותי. יש סיכוי שלא שמעתם עליו עדיין. באמתחתו שני אלבומי סולו – "הזמן מזיע" ו"סיום מפואר בלחיצת כפתור", ופרויקט דאנסהול ודאבסטפ אחד, "הונאת האמרגן"- אלבום נבואת זעם רווי ביקורת חברתית נוקבת.

בשבוע הבא ישיק קוב (יעקב לשצ'ינסקי) את האלבום החדש שלו "סימני תשוקה" בסימן חזרה אל הפשטות; אל שירה מחוספסת וגיטרות, ובעיקר אל הטקסט שיש בו אינטליגנטיות, שגם עושה נעים בלב.

הסינגל החדש שלך "רומא" נשמע ומשווק כשיר עם פוטנציאל להיטי. הפתעת גם את עצמך?

"אני רואה את עצמי כאמן. אני כותב שירים כי אני מרגיש צורך ליצור ולא כי אני רוצה לכתוב שירים עם פוטנציאל להיטי. ואם נודה על האמת, הוא היחידי באלבום שנופל בקטגוריה הזאת".

למרות זאת אתה עדיין שולח את הסינגל לגלגלצ בתקווה להיכנס לפלייליסט.

"כן. למרות זאת. עדיין שולחים לכל תחנות הרדיו. כולם רוצים שיאהבו אותם, שישמיעו אותם. בשביל זה עושים אמנות. אבל עם זאת אני חושב שהתרבות בישראל היום היא כל כך צעקנית, סרת טעם. הרבה רדידות וצהוב. מחיר הכניסה למיינסטרים, ללב התקשורת, הוא מחיר אמנותי שאני לא מוכן לשלם".

ובהקשר לכך אתה מתחזק כעורך דין שעוסק בקניין רוחני. איך זה משתלב עם המוזיקה?

"אני כבר מתחיל לפתח רגשי נחיתות בנוגע לשאלה 'האם אני באמת מוזיקאי'. אני אמנם אמן, אבל קשה מאוד להתפרנס ממוזיקה בישראל. מעטים עושים את זה ואלה שכן, משלמים על זה מחיר. מעבר לזה שאני צריך להתפרנס, אני אוהב את העבודה שלי כעורך דין. היא ממלאת אותי בהרבה אנרגיה. אני גם עוזר לאנשים, בין השאר, למוזיקאים, שמרוויחים מהניסיון שלי בשני העולמות".

בהרבה מובנים, האלבום הקודם שלך, פרויקט "הונאת האמרגן", הקדים את זמנו. הוא נשמע ממש כמו פסקול המחאה החברתית של הקיץ האחרון. אולי דפני ליף שמעה אותו בריפיט. היה לך חלק במחאה?

"כן. אני ממש נביא. לא, לא, האמת היא שלקחתי חלק פעיל במחאה, כמשתתף. ביליתי די הרבה זמן בשדרה, הייתי בהפגנות. עשיתי את שלי כמו שאומרים, אבל לא הגעתי כמוזיקאי. היו קצת גישושים מהמארגנים, אבל לא משהו ממשי. לא ממש ראיתי את עצמי מופיע כמו שלמה ארצי על הבמה המרכזית עבור התקשורת או עם גיטרה בין האוהלים".

ובאלבום הזה, הכיוון השתנה. שמת קצת בצד את הפוליטיקה ואת הביקורת, השארת מאחור גם את הדאנסהול והדאבסטפ.

"נכון. זה אלבום שעוסק בעיקר באהבה. אהבה נכזבת, כאבי לב. שאלתי את עצמי הרבה שאלות על מערכות יחסים. זה בעצם אלבום של אדם מבולבל. הוא נכתב והוקלט מהר מאוד. חצי שנה. הצטברות של הרבה רגשות. הפעם היה לי חשוב ליצור אלבום אישי. נמאס לי מהפקות מוזיקליות מוקפדות מדי. מתחכמות. רציתי לעשות משהו פשוט יותר, מהלב. מבחינת הגרוב. כמו ציירים שיש להם תקופה כחולה. היתה לי תקופה אחת ועכשיו יש לי אחרת.

"את האלבום הפיק נדב כץ המוכשר, שגם מנגן בו. עשינו הפקה מינימליסטית, את מה שנכון בשביל השירים. אלעד איזיקוביץ על התופים. אני על גיטרה אקוסטית. האלבום הוקלט כולו בלייב, באולפן בראש פינה".

"רומא" זה סיפור אמיתי?

"האמת, שלא באופן מדויק. פשוט בחרתי את רומא כי זו עיר שאני מאוד אוהב וזה התאים לשיר ולסיפור. זה לא חייב להיות נאמן למציאות. ברגע שנוצר שיר יש לו כבר חיים משלו, ואהבתי איך שרומא מתחברת. אבל דווקא שם האלבום 'סימני תשוקה' כן נוצר ברומא".

מה הסיפור?

"ביקרתי בקפלה הסיסטינית. מול ציור שנקרא 'יום הדין' עמדה מדריכה איטלקייה שהסבירה לקבוצת תיירים על הציור, באנגלית. בציור רואים את ישו, עם פצעי הצליבה, פצעי סטיגמטה. היא קראה להם  Passion Marks, סימני תשוקה. ואז החלטתי שזה יהיה השם של האלבום".

מרטיר של אהבה.

"כן, כנראה".

בשלושת האלבומים ייסדת מסורת של  גרסת כיסוי איכותית אחת לאלבום. "אבנבי","שינויי מזג האויר", "זמנך עבר". מה מצפה לנו הפעם?

"לא תהיה הפעם גרסת כיסוי. אבל לאלו שיגיעו להופעות, אנחנו מכינים גרסת כיסוי מעניינת במיוחד. אחד משיריה של  זמרת הפולק הגדולה ביותר שהיתה פה".

חווה אלברשטיין?

"לא. נעמי שמר. ויותר מזה אני לא מגלה".

היא לא ממלכתית מדי בשבילך וגם נמצאת בצד השני של המפה הפוליטית?

"אולי מבחינה פוליטית אנחנו שונים, אבל אני חושב שהיא היתה פולקיסטית מעולה. יש המון נאיביות ופשטות בשירים שכתבה, של ארץ ישראל היפה. אני שומע הרבה כאלה בזמן האחרון".

מי הקהל שלך?

"אנשים עם טעם טוב".

אתה ג'ינגי אמיתי. גזר. אומרים שג'ינג'י זה אופי. משהו מיוחד.

"כן. אנחנו זן נכחד. גן רצסיבי וכאלה. אבל מתברר שיש גם נשים שאוהבות ג'ינג'ים. צריך לעבור הרבה. אבל יש תקווה. אני מצאתי".

הופעת ההשקה של "סימני תשוקה" – ב"אוזן בר" בתל אביב ב-29 בפברואר.

עוד בתרבות – דרמה בתיאטרון גשר: הבמאי משה איבגי הוחלף לפני הבכורה

וגם – ביקורת על ההצגה החדשה "מקסי ואני": אם הייתי טייקון, הייתי נעלב