פעם, לפני עשר ועשרים שנה, כשעורנו היה פחות עבה, חולל דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי סערה זוטא שהעסיקה את התקשורת ואת המערכת הפוליטית יותר משבוע. דוח העוני לשנת 2012 שפורסם השבוע וגילה שאחד מכל שלושה ילדים בישראל גדל בעוני, נדחק למקום הרביעי או החמישי במהדורות החדשות של אותו ערב ונעלם כעבור יום. ועוד באותו נושא, לרגל יום העוני הבינלאומי שחל בחודש שעבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השוואה בינלאומית, ממנה עולה ששיעור העוני בקרב ילדים בארץ גבוה פי שניים מהממוצע באיחוד האירופי. העובדות המצערות הללו אינן חדשות אולם כל פעם שהנתונים מתפרסמים שחור על גבי לבן, אנחנו מופתעים  מחדש.  איך יתכן  שבמדינת ישראל עם תעשיית הי-טק מתקדמת, שיא בפרסי נובל ואבל לאומי על מותו זמר העם,  שליש מהילדים גדלים בעוני?

דוח הלמ"ס מלווה כרגיל בהשוואה בינלאומית מצמררת: שיעור הילדים העניים בישראל – 33.7%  – הוא הגבוה מבין מדינות ה-OECD. ביוון שהכלכלה שלה קורסת רק 13% מהילדים עניים ובספרד מוכת האבטלה 18% מהילדים חיים בעוני.

ישראל שיאנית הילודה ושיאנית העוני

המוסד לביטוח לאומי הציג את ההשוואה הבינלאומית העצובה הזו בכנס שדרות בצירוף המלצות למאבק בעוני בכלל ובקרב ילדים בפרט. המלצתו העיקרית היא לבטל את הקיצוץ בקצבאות הילדים שהושת בקיץ האחרון ואף להגדיל את סכומי הקצבאות מעבר לרמתם המקורית. זאת, למרות שהנתונים הקשים מתייחסים לתקופה שלפני הקיצוץ האחרון. אפשר כבר לנבא שהדוח הבא יהיה חמור יותר.

כך, המוסד האמון על הטיפול בחלשים ממליץ בעצם לחזור ולעודד את הילודה הגבוהה שהיא היא הגורם העיקרי לעלייה בתחולת העוני בקרב ילדים. הרי ככל שההכנסה המשפחתית מתחלקת בין יותר נפשות כך קטנה ההכנסה לנפש והסיכון לעוני גדל. כל כך פשוט וכל כך מוכר: עניים מולידים יותר ילדים מעשירים והממסדים הדתיים בכל הדתות  מזהירים את צאן מרעיתם מפני שימוש באמצעי מניעה. לכן רוב הילדים העניים בארץ גדלים במשפחות חרדיות או במשפחות מוסלמיות אדוקות.

עוד מציג הביטוח הלאומי השוואה בין קצבאות הילדים בארצות שונות, בעיקר באירופה. אלא שמרבית המדינות הנדיבות בתמיכות אלה כמו ספרד, יוון וגרמניה, סובלות זה שנים מגידול טבעי שלילי. מדובר בארצות בהן מספר הילדים הממוצע שיולדת אישה נמוך משניים. קצבאות הילדים בארצות אלה מנסות  לעודד את הילודה כדי להיאבק בצמצום האוכלוסייה והזדקנותה. אבל ישראל היא שיאנית ה-OECD  בפריון ואצלנו אשה יולדת בממוצע יותר משלושה ילדים. אגב, בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הלידות דווקא אצל הנשים החילוניות. אצל החרדים הפריון נשאר יציב ואילו אצל המוסלמים, הדרוזים והערבים נוצרים חלה בעשור האחרון ירידה בילודה.

עוני בין דורי

ילדים עניים נולדים אל תוך נתוני פתיחה בעייתיים: מחסור במעונות יום ובגנים איכותיים לגיל הרך, כיתות צפופות, מורים גרועים, בתי ספר בינוניים ומטה, זמינות נמוכה לפיתוח כישרונות ותרבות של תלות בתמיכות ממשלתיות שבמקרים רבים מנציחה עוני בין דורי. שלא לדבר על איכות החיים המצפה לילדים האלה כשיתבגרו –  ללא הזדמנויות תעסוקה ומוביליות כלכלית וחברתית נמוכה. בין הגורמים לחוליים האלה בולט גידול האוכלוסייה הגבוה המתקרב לשני אחוז (הגבוה בארצות המערב) וצפיפות האוכלוסין. לא פלא שתקציבי החינוך והרווחה אינם מצליחים להדביק את הגידול במספר הילדים.

אם איננו רוצים לראות עוני מתגלגל מדור לדור ואם המטרה היא לחלץ משפחות ובעיקר ילדים ממעגל העוני צריך לנקוט במדיניות שונה לחלוטין: במקום לעודד ילודה יש להעניק לילדים שנולדו תנאים נאותים לפרוץ את מעגל העוני. כשמספר הילדים יקטן, כל ילד יקבל מהמדינה סל משאבים גבוה יותר – מורים טובים, כיתות קטנות, יום לימודים ארוך, הזנה בגנים ובבתי הספר וטיפוח כישרונות באמנות, בספורט ובמדע. אפשר לשער שמספר תלמידים קטן יותר בבתי הספר והשקעה גבוהה יותר בכל תלמיד היו משפרים לעין ערוך גם את מיקומה של ישראל במבחני פיזה.

קצבאות רק לשלושת הילדים הראשונים

סכום הקצבה לאחר הקיצוץ, 140 שקל לילד, אינו מספיק כדי לגאול את המשפחות העניות מחרפת העוני. גם שינוי בגובה הקצבאות לא יפתור את הבעיה. מה שצריך להשתנות הוא המבנה שלהן –  צמצום הדרגתי של הקצבאות מהילד הרביעי ואילך תוך הגדלת סכום הקצבה המשולמת עבור שלושת הילדים הראשונים במשפחה. במקביל יש להגדיל את תקציבה של מערכת החינוך על כל שלביה – מגני הילדים ועד מוסדות ההשכלה הגבוהה – ולהבטיח שחינוך החובה יהיה אכן חינוך חינם: שמשפחות עניות לא יידרשו לשלם כלל עבור ספרי לימוד, טיולים, חוגים ואפילו ארוחה חמה בבית הספר. שינוי מדיניות כזה יאותת למשפחות צעירות שכדאי להן לתכנן את הילודה.

מדוע ילד שלישי ולא רביעי?  המספר שלוש אינו קדוש אבל משפחה בעלת שלושה ילדים היא משפחה ישראלית טיפוסית, כך שהמספר משקף מצב אופייני קיים. גם אם הקצבה תתמצה עם הולדתו של הילד הרביעי או החמישי, העיקרון העומד מאחורי הרעיון המוצע יישמר. המסר החשוב ביותר של הצעה זו הוא שהמדינה אינה מעודדת עוד משפחות מרובות ילדים. כנגד הטענה ששינוי כזה יפגע באוכלוסיות חלשות, אפשר לפרוס את יישום החקיקה על פני חמש עד עשר שנים, פריסה שתקל על משפחות שכבר עתה הן מרובות ילדים.

הרכב הממשלה הנוכחית שאינו תלוי במפלגות החרדיות פותח חלון הזדמנויות לשינוי המדיניות של עידוד הילודה. מדיניות שהייתה אחד מעמודי התווך לפני ששים שנה (בראשית שנות החמישים הבטיח בן גוריון  פרס ילודה  בסך מאה לירות לאימהות שיילדו עשרה ילדים חיים). מדיניות זו הפכה למכשול בישראל של המאה העשרים ואחת.

[related-posts title="מאמרים קודמים:"]