לא תשמעו אותם אומרים את המילים המפורשות, אבל כדאי שתקשיבו למוזיקה. לנימה. ובכן, כן: ההתחממות בשטחים באה ממש בזמן, וממש טוב להנהגה הישראלית. לא שזה לא היה צפוי, אבל תודו שזה מרשים איך שזה מגיע תמיד. כמו שעון.

הם לא יודו בזה. לא תשמעו את המילים המפורשות, אבל הפצצה המאולתרת שריסקה 3-2 מושבים באוטובוס דן בבת-ים – בלי שמישהו נפגע (ערנות, ניסיון, רשלנות המפעילים, נס; כל התשובות מתקבלות) – גם היא באה להם ממש טוב.

גם בזה הם לא יודו, אבל המי שבירך של החמאס והשתיקה ו/או הגמגום של הרשות הפלסטינית, גם היא באה להם מצוין. כי כמו תמיד, התגובות כבר מתגלגלות על הלשון במיומנות מרשימה: אין עם מי לדבר. אין עם מי לעשות עסק. אין למי למסור. הערבים אותם הערבים, הים ובכלל. אמרנו לכם.

לעוס. שגור. שגרתי. צפוי.

זה בא להם מה זה טוב

ההסלמה המרוסנת בשטחים הכבושים ממזרח, גם על רקע השקט היחסי המפתיע  בדרום, באה להם ממש טוב. מצוין אפילו. באה טוב לביבי ושטייניץ וכץ ולבנת וסטיב וארדן והנגבי. כמה טוב לגלגל שוב ושוב את המילים גבולות ביטחון, לבקעה יש חשיבות אסטרטגית, פירוז של המדינה הפלסטינית, חמאס ממילא בדרך לכיבוש הגדה, וכמובן: איראן. איראן?); ההתחממות בטח באה מעולה לבנט ושקד ואריאל ושאר הזקופים היהודים; היא באה יופי-טופי לאיווט ולנדאו ופאינה (מי אמר האופציה הרוסית ולא קיבל?); היא בטח ובטח באה טוב לכל חבורת הנאורים שמרכיבים את השורות האחוריות של הליכוד / ישראל / ביתנו / היהודי. תנו לרגבים ולדנונים ולחוטובלים ולפייגלינים קצת ערבים רעים במידה – והם מחוללים בכרמים ובמטעי הזיתים.

ותגידו: מה עם לפיד? שלח? פרי? פירון? גרמן? ואני אענה לכם: מה באמת איתם? מישהו שמע? מישהו ראה? מביך עד כמה שהם אפילו לא מביכים כבר. העיקר שעפר שלח רוצה להיות יו"ר ועדת חוץ וביטחון. בשביל מה? עבור מי?

אבל כמובן שהפצצה הקטנה, התקריות פה ושם, הפשיטות ליליות כה נחוצות, הפנים חמורות סבר של הכתבים והפרשנים שעובדים אצל הרמטכ"ל ושר הביטחון, ובעיקר שאלת המחץ: אז זו אינתיפאדה? ובאיזו שקיקה כל השואלים מחכים שיום אחד התשובה תהיה כן. כי גם שעון האינתיפאדות העומד ידייק פעם ב-12 שנים.

יש בתים שבהם אסור להשמיע את המילים הסדר, פיוס, פשרה, נסיגה, פינוי

ובעיקר זה מרגיע את יושבי בית המלוכה. עזבו את המילה שלום – היא לא רלוונטית לדיון הזה; אבל כל מו"מ של ממש, כל התקרבות להסדר, כל דיון ענייני שמוזכרות בו המילים גבולות, זכויות, הקפאה, נסיגה, פינוי, פשרה, תמיכה, קבלה, פיוס… מה שלא תרצו; כל אחת מהמילים האלה ובוודאי כולן ביחד, מזיזות את הרהיטים בארמון ברעש גדול. ובארמון הזה, כשרהיטים זזים עפים הרבה שבבים. שבבי אדם.

והנה, תשעת ירחי הלידה שקצב המאזין והמצותת מוושינגטון (מי אמר אופציה סינית ולא קיבל?) אוטוטו נשלמים ואפריל ממש מעבר לפינה. ומי יודע, אולי הערבים בכל זאת יעשו משהו שכל כך לא מתאים להם: יחליטו אחת ולתמיד מה הם באמת רוצים וגם יעשו. ואולי יצוץ איזה סאדאת פלסטיני שישבור לרגע אחד מר את כל הפרדיגמות, ויגיד יאללה: יושבים וסוגרים. כן, כמו קלארשו ההוא מהמוסך: אז מה היה לנו שם? ככה וככה. חלוקת ירושלים. פליטים. בקעת הירדן. זכות הישיבה. את אלמנט גושי ההתיישבות כבר הכנסתם לנו עמוק מאוד. אז ביבי, עזוב הכל מהיד וסגור את החשבון.

הו האימה. איך, איך שורדים תסריט בלהות שכזה. מה עושים? מה יגיד איווט? ומה יעשה בנט? ואיך תגיב שרה? שמישהו יקרא לנתן.

אז שוב שולפים את נשק יום הדין: קודם כל, שאיראן תכריז שהיא משנה את המדיניות שלה; מכירה בישראל כמדינת היהודים, כמדינה יהודית. חותמת על מגילת העצמאות. מקבלת את חוק ירושלים וחוק רמת הגולן ומשתתפת במימון האוניברסיטה העברית של אריאל. לפני זה אין על מה לדבר.

אינתיפאדה גדולה, התחממות קטנה – מה שבא ברוך הבא

ובכן, לא תתפסו אותם אומרים את זה, אבל המיקרו-אינתיפאדה הזאת באה להם טוב. מה זה טוב? מצוין; מה זה מצוין? מושלם. וגם השערורייה המלאכותית של ההאזנות של האמריקנים לראשי הממשלה ושרי הביטחון. איזו הפתעה. איזה הלם. לא ידענו, לא שיערנו, לא יעלה על הדעת. באמת? לא יעלה על הדעת? אז תוקעים אצבע בעין של אובמה, וזה תמיד כיף גדול. לאמריקנים יש את אובמה-קר – אנחנו נבוא לו בהפוכה עם אובמה-ווי-דונט-קר (אופציה סינית, מישהו?).

וכמובן: פולארד. הו, איזה חוסר צדק. איזו צביעות. הנה, הם מרגלים – ואת המרגל שלנו תוקעים בכלא לנצח. אוי ווי. איך הם מעיזים. כמה נמוך, כמה עלוב, כמה פופוליסטי. כאילו שמישהו מהיללנים באמת רוצה כאן את פולארד. כאילו שיש איזו הקבלה. כאילו שמישהו שם באמת סופר את הקשקושים האלה. גם כאן, כמו תמיד, הכל זה מדיניות פנים ופוליטיקה קטנה. שום דבר אחר.

ההתחממות המבוקרת באה להם ממש טוב. כי מלחמה אמיתית זה לא טוב. גם לא אינתיפאדה של ממש. אתם יודעים – מי צריך ועדות חקירה, הלוויות, הפגנות. אי-אפשר יהיה לנסוע ללונדון או לפאריז או לרומא. דקירה פה, דריסה שם ופצצה קטנה לקינוח. מבוקר. קטן. ועושה יופי את העבודה. והעיקר שמדי ערב כוחות מיוחדים יפשטו על מחנות פליטים מיוחדים ויהרגו כמה ערבים מיוחדים. כן מעורבים, לא מעורבים – כולם ערבים.

הם לא יגידו את זה במילים מפורשות, אבל: כמה שהחורף יתקרר – המצב בשטחים יתחמם. כי כבר עכשיו מישהו בירושלים סימן את אפריל 2014 במארקר אדום והרבה איקסים שחורים.

ובעוד שבוע-שבועיים ישוחררו עוד כמה אסירים. ואורי אריאל ישחרר עוד כמה מכרזים. ובנט התם יחגוג גם על זה וגם על זה.

בדיוק כמו שאמר את זה (בערך) הנביא שמת מזמן ובימים אלה מלאו 70 שנים להולדתו: זה רק הם ואנחנו והמלחמה הבאה.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]